קוראים לה CLL. שזה ראשי תיבות של לוקמיה לימפוציטית כרונית. לי יש גם מוטציה בגן שהתבלבל. גילו לי אותה לפני שלושה שבועות. בערך. היא שכיחה יותר בגברים, שכיחה יותר באוכלוסיה לבנה, פחות בשחורה, ונדירה יותר באסייתים והיא מצחיקה אותי. היא הכי שכיחה, כך אומרים החוקרים, בגברים יהודים אשכנזים מבוגרים, בני 72 שנים. אז אל תקראו עליה בויקיפדיה כי כמעט כלום לא נכון, בערך.
"כל יום שעובר עליי, כמוהו כחיים שלמים"
אני בתקופה הקרויה w&w. ראשי תיבות של wait & watch, ויש אומרים wait & worry. ואני אומרת work & well be. אני עובדת במחלה בהתבוננות, בלמידה ובחמלה, מעבדת כמות אדירה של מידע.
רופאים. אחיות. בדיקות. חוות דעת. מומחים. כתבות. בתי חולים. מתאמות רפואיות. עמותות. סרטים. וגם תזונה, ויטמינים, מיצים ואולי חוקנים. וגם סדנאות. מרפאים. שאמאנים. מרפאי צלילים. קלפי מודעות. תשליך יום הכיפורים. תקשורים. ספרים. מאמרים. שירים. הכל מהכל. לא בכדי, כל יום שעובר עליי, כמוהו כחיים שלמים.
ב- 24 השעות המוגדרות יממה, אני בנוכחות עצומה. וגם בריקות קסומה, שפעם ידעתי רק לנקוב שמה, ועכשיו אני באמת יודעת אותה. איך זה מרגיש? כמו לב. מתכווץ ומתרחב. כמו עט. מרפה וכותב. כמו טביעת כף רגל באדמה, המשתנה, פסיעה פסיעה, גם אם בתוך ריצה פרועה אל הלא נודע. אז איך זה נראה? בדיוק ככה. יום בחיי, באמצע החיים.
05:30 קמה קצת לפני השעון. מפעילה את מסחטת המיצים האיטית החדשה. כוסברה, סלרי, סלק, גזר ותפוח. בבית צוחקים עליי, כמו המוכר בחנות החשמל, שבמבט אחד, מבלי שנשאל, אמר לי: "את, רק שותה. לא מבשלת, לא מנקה, רק שותה".
05:55 שעה יפה לברכת התרופות. יחד עם פרוסת לחם אגוזים וצימוקים מרוחה בגבינת עיזים, חסה ועגבניה. כן, כן, אני משקיעה. ושותה. רק שותה. ומבקשת מהגוף היפה והאהוב שלי לקבל אל תוכו את הטוב, ולנקות מתוכו את שאינו נכון לו.
06:00-7:00 מתקשרת לסן פרנסיסקו. שם היא לי מחכה. המתקשרת. מספרת על גלגול ישן, 10 גלגולים לפני זה בזמן. ילדה שנותרה עם סימני שאלה, שמשתוקקת לחיות את החיים בעוצמה ובכח, להספיק מהר והכל, ובתוכה עצב גדול. והבנה וחמלה לנפשם של בני האדם, וחוסר אמון בגברים כולם. ואת אוהבת צבע היא אומרת, את כל הצבעים כולם, את צריכה לצייר ולקשט את העולם, לכתוב וללמד. ואת בריאה ומבריאה, ונס תלמדי את העולם.
07:30 בדיקת דם בהולה בבית החולים. צריך לספור את הטרומבוציטים החמקנים שלי, שאוהבים להסתדר בקבוצות. בשביל זה על האחות לרוץ מיד עם הבדיקות במבחנות מיוחדות למעבדה. היא מחבקת את התכלת שאני, ואומרת לי כמה אני יפה. אני מאירה פניי אליה חזרה.
08:30 סופרפארם. תרופה חדשה נוספה. למניעה. הפעם דלקת ריאות. התרופות לא עולות. מה שגורם לרוקחת לתהות ולי לענות ולה לברך ברוך, בריאות. ותוך הליכה מהירה אל המכונית, שואלת בחנות הספרים, אם "כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון, שהזמנתי, כבר כאן. טרם.
09:00 המכונית חונה כפול בכיכר. אלי יוצא אליי עם הצילומים, לסדנה החדשה שלי "התבוננות. אני. נוכחות" הקרובה. אפשר להגיד לך משהו? לחייו סמוקות: אי אפשר שלא מאוהב בך להיות. כל התמונות שלך אומרות אהבת חיים ויופי. זה בסדר שאמרתי? ברור שכן, אני עונה, זו אני, תדר של אהבה, וגם אני אוהבת אותך.
בדרך הרדיו מדבר, יום הדחיינות היום, מותר וכדאי לאחר. ואני מאחרת בחצי שעה ל"תודעת ריפוי", סדנה ביד חנה, שקיבלתי מתנה. כמה מתנות שאני מקבלת לאחרונה. 
09:30 הסדנה. כמות אינפורמציה ותבונה. שמונה. אנשים חדשים נכנסים לחיי. וכלבלב אחד. וכלי שנעור בי מחדש, כלי מיוחד. ולא קוראת לה יותר מחלה, ולא סיפור, לא סוף ולא התחלה, רק חוסר איזון המבקש חמלה.
16:00 נסיעה להדר עם, לביתו של אהובי. מן המקלחת אני עוברת לנדנדה שבחצר. מוצאת חלון זמן קטן לדבר, עם האחד/ת שנכון לי לאותו היום. מה שהבטן שלי מרגישה. סבתא ויקטוריה שלי.
16:30 מקבלת הודעה "כשהדברים מתפרקים" הגיע.
17:00 כותבת מדיטציה חדשה שעלתה בי. מזכירה לעצמי, לצאת מן החדר, אל העולם שמעבר: "דמייני חדר חשוך, ואת נכנסת. אט אט נפקחות עינייך לראות. והנה חלון, ואת פותחת. ואור חיוור של בקר מברא פינותיו. והנה עוד חלון, ועוד אחד, והנה, החדר מואר. עכשיו, אחזי בידית הדלת. צאי מן החדר, שמטי גגו, רצפתו, קירותיו. צאי אל אינסופיות המרחב, המחכה לך עכשיו."
17:30 ח"כ אוחנה מתקשר. כתב מכתב לשר הבריאות בעקבות פנייתי, לשלב תרופה חשובה המתאימה לי בסל הבריאות הנוכחי. גם לו יש תאומים קטנים, הוא מאמין בכוח מילתי, להניע הרים. הפכנו חברים.
ופתאום כאב. בעקב. ואני שואלת עצמי שאלה. ועצמי עונה: "כאב הילדה ההיא." ואני שרה לה ולי שיר ערש, ומרגיעה: "שחקי שחקי, על החלומות, זו אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך."
יותם מגיע. אחרי שמחבקת מביטה בו מן החשיכה הסמיכה שירדה אל הגינה. מתרגשת מזו השגרה הקטנה. מצלמת אותו בפתח הדלת המוארת. עוברת אל כסא הנדנדה, קרוב, לאהוב.
20:00 ארוחת ערב טעימה. תום יער עושה את שביל ישראל ואותנו צוחקים. בוחרים סרט. שרק יהיה שמח, אני אומרת, פוסלת בקצב סרטים. והנה, השחקן ההוא מ"מחוברים לחיים", חוף ים ומסיבה. מתחילים. ופתאום בלי להזהיר, אורח לא קרוא גם שם. סרטן. ובסוף (ספוילר) היא מתה, זו שידעה גם לחיות. ויותם אומר: "וכל הזמן הזה הוא רק רצה לעשות אותה שמחה." ושנינו בוכים בכי חזק שמשחרר קול קטן וגדול מתוכי ומתוכך. והולכים לישון, מחובקים.
מחר יום חדש.
לטור הקודם של שרית: "אי אפשר לדעת איך תתנהג מחלה, עד שתהיה בתוכה"