גם היום, במאה ה-21, יש מי שסבורים שנשים לא יכולות להחליט על המשך או על הפסקת היריון, וברחבי העולם הפלות עדיין מוצאות מן החוק. אבל באנגליה הוויקטוריאנית של המאה ה-19 לא הייתה לאישה צעירה ולא נשואה שנכנסה להיריון כמעט ברירה – החברה הפטריארכלית והנוקשה של לונדון באותם ימים לא נתנה לנשים שום מרחב תמרון או בחירה, מה שהביא, בין היתר, לאחת הפרשיות המחרידות בהיסטוריה של אנגליה.
היות והפלות היו אסורות והעונש עליהן היה יכול להיות אפילו גזר דין מוות, אישה מהמעמדות הנמוכים שנכנסה להיריון מחוץ לנישואים עמדה בפני בחירה בלתי אפשרית: היא יכלה ללדת תינוק אסור ולגזור על עצמה ועל הילד חיים של נידוי חברתי ועוני, והיא יכלה גם לנסות ולמצוא עבורו עתיד טוב יותר – עובדה שהצמיחה שוק שסחר בילדים לא רצויים.
הרעשניים היו מסוממים באמצעות אלכוהול או אופיום
עסקי האימוץ האלה זכו לכינוי הנורא "חקלאות תינוקות", ובעוד רבים מהם היו עסקים לגיטימיים שבאמת ראו את רווחת הילד מול עיניהם, היו גם אנשים שזיהו את הכסף והרווח הפוטנציאלי ובחרו לנצל את חוסר הברירה של הנשים העניות בניסיון להתעשר בעצמם. הם היו מאמצים את התינוקות של האימהות המיואשות, ששילמו להם על הוצאות הטיפול בילד - ובפועל מזניחים את הפעוטות חסרי הישע עם מינימום טיפול וממקסמים רווחים. הילדים שגדלו במקומות האלה מתו, לעתים קרובות, מהזנחה, ממחלות ומתת תזונה.
זה בדיוק מה שעשתה אמיליה דייר, שהייתה אלמנה ואחות במקצועה. היא קנתה מנשים צעירות את התינוקות שלהן והבטיחה שתטפל בהם. היא לא טיפלה, והתינוקות היו מתים; את הרעשניים שביניהם הייתה מסממת באמצעות אלכוהול או אופיום שזירזו את מותם. הנשים שמסרו לדייר את התינוקות פחדו לשמור על קשר עם הילדים דרך האם "המאמצת", כי התביישו בהיריון הלא רצוי שלהן וחששו להיחשף. במקרים בהם אימהות ביקשו לראות את הילדים שלהן וחשדו שמשהו באימוץ אינו כשורה, הן פחדו ככל הנראה לדווח למשטרה. התינוקות האומללים היו חסרי הגנה ולא היה איש שיכל להציל אותם מגורלם העלוב.
גופות הקורבנות מילאו את נהר התמזה
דייר לא הסתפקה במוות האיטי של התינוקות עקב הזנחה, והיא החלה להרוג אותם באופן פעיל כדי להגדיל את הרווחים. בשלב מסוים היא נעצרה וגם ריצתה מאסר בן כמה חודשים, ובפעם אחרת אושפזה בבית חולים לחולי נפש. אבל בכל פעם לאחר ששוחררה היא שבה לסורה ולעבודתה המפלצתית בחוות התינוקות הרצחנית שלה, בה שכללה את שיטות ה"טיפול" בתינוקות, ולאחר שהייתה חונקת אותם נהגה לעטוף אותם בנייר ולהשליך אותם לנהר התמזה.
סופו של הסיפור המחריד הזה הגיע רק לאחר יותר מעשור בו התפרנסה דייר מטבח תינוקות רכים. השוטרים הבחינו בגופות מרובות של תינוקות בתמזה, ועל עטיפת הנייר של אחד מהם מצאו את כתובתה של הרוצחת. דייר בת השבעים נעצרה, ולמרות שניסתה לשכנע את השופטים שהיא אינה שפויה, גזר דינה ניתן תוך שש דקות והיא נידונה להוצאה להורג בתלייה.
כיום מעריכים שהיא רצחה בין 200 ל-400 תינוקות במשך השנים. עד היום לא ידוע אם המניע העיקרי שלה אכן היה כלכלי, או שדייר סבלה גם מהפרעות אישיות סדיסטיות. כך או כך, מומחים המנתחים את הפרשה העצובה והמזעזעת הזו היום נוטים להסכים שהיא הבשילה על רקע ברור מאוד: את המפלצת אמיליה דייר צימחה חברה פוריטנית, מוסרנית ודכאנית כלפי נשים, שהתעניינה יותר במוסר שמרני ולא נתנה כל חשיבות לקשיי היומיום ולמאבק ההישרדות הקיומי איתו התמודדו הנשים הפשוטות.