"דן היה משהו מיוחד, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה. הוא מתנה שקיבלתי לשמונה-עשרה שנים", אמרה הבוקר איילת סלע, אמו של טוראי דן סלע שנפל בעת מילוי תפקידו, בתכנית הבוקר של פאולה וליאון. דן, שהיה בן יחיד למוטי ואיילת, נפטר לאחר שהתמוטט ממכת חום במהלך סיור של יחידתו בעיר העתיקה בירושלים. "כשדפקו לי בדלת ביקשתי לשאוב זרע ממנו, כי נשארנו לבד. התחושה היא לא שכל העולם מתמוטט, אלא שאין דרך להמשיך לחיות - הוא היה בן יחיד".
במהלך השיחה הכואבת סיפרה איילת בגילוי לב איך הרגישה לאורך השנים שהנורא מכל עלול לקרות. "כל הזמן היה לי מין זבוב באוזן, אני לא אמא חרדתית בכלל, אבל משהו בהערצה שלו לכדורסלן שנהרג בעצמו בתאונת דרכים, והיה מכונה 'המוצרט של הכדורסל', הפחיד אותי. דן היה מוזיקאי מחונן. זה מאוד קשה להגיד, אבל כשדפקו לי בדלת, פתאום הזבוב נעלם. היה לי פתאום שקט, לא הייתי צריכה לדאוג יותר - הנורא מכל קרה".
לאורך השנים ניסו איילת ומוטי להרחיב את המשפחה, אך לבסוף החליטו להניח לכך ולהמשיך בחייהם. הם היו בטוחים שהעוברים שהקפיאו כבר הושמדו, אבל בפגישה עם עובדת המרפאה גילו שהם עדיין קיימים. "מישהי שעבדה במרפאה שבה עשינו את הטיפולים באה לנחם אותי ביום האחרון של השבעה. אמרתי לה שאין לנו עוד עוברים, שהשמידו אותם", סיפרה איילת, "אחרי יומיים היא התקשרה להגיד לי שנשארו לנו עוברים. סיימנו את השלושים ומהר מאוד התחלנו בהליך פונדקאות. בסופו של דבר היה לנו שני הליכים מקבילים ונולדו לנו בן ובת בהפרש של שלושה וחצי חודשים. גיתית הגדולה הייתה אמורה להיוולד ביום ההולדת של דן, וזה לא משהו שיכולתי להכיל, לכן ביקשתי מהרופאה להזיז את זה, אם זה לא מסכן את התינוקת ואת הפונדקאית. הזיזו את זה לערב קודם".
עם זאת, העובדה שאיילת ומוטי בחרו לקום על רגליהם ולהביא שני ילדים לעולם עוררה התנגדות מצד המשפחה. "זה קרה בשנת האבל הראשונה שלנו, אז שיתפנו את המשפחה הקרובה. המשפחה התנגדה. הם אמרו שאנחנו כבר מבוגרים ושאלו 'מה, כל כך מהר שכחתם את דן?'".
קשה לשמוע מילים כאלה.
"מאוד. דווקא חמתי, שהיא אחות שכולה בעצמה, שגם אחיה נהרג במלחמת השחרור וגם אחיין שלה במלחמת יום הכיפורים, מאוד תמכה. אמא שלי היום אומרת שהיא כל כך שמחה שזאת הפעם היחידה שלא הקשבתי לה".
הרבה אנשים אומרים שילדים קטנים לא מאפשרים לעצור.
"השאלה מה זה עוזר, כי זה לא נותן לי את הזמן שלי להיות עם דן כשאני רוצה. כשהם היו יותר קטנים, קפץ איזה משהו במחשב שגרם לי להתחיל לבכות מגעגוע. זה הפחיד אותם נורא, במהלך כמה שעות הם לא העזו להתקרב אליי".
למה את מתכוונת כשאת אומרת להיות עם דן?
"אני רוצה לגמור להתאבל עליו, לא הספקתי. הייתי עסוקה בעשייה של ההריונות והלידות, שזה משהו מורכב בעצמו. את התשובה אם ההיריון נקלט הייתי צריכה לקבל ביום הולדת של דן והייתי משוכנעת שההיריון ייקלט, והוא לא נקלט. בלילה לא הפסקתי לבכות ואמרתי למוטי בעלי 'אני לא יודעת על מה אני בוכה, על הילד שהיה לי או על הילד שלא יהיה לי'".
איך מספרים לילדים על אח שלא הכירו?
"אני מחפשת באמת את הדרך להנגיש להם את זה, כי דן איננו אבל הוא מאוד נוכח. גיתית מתעלמת, זה מאוד קשה לה. אם תשאלי אותה מי האחים שלה, היא תענה שנחשון והבת של השכנים. נחשון מדי פעם שואל. תפסתי אותו יום אחד חופר בגינה, ושאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר לי 'אני מחפש את דן באדמה'. אז גיתית הגיעה, ואמרה שדן לא באדמה, אלא בשמיים. ביום שבת האחרון היינו ביום כיף מהצבא, ונחשון שאל אותי אם אני רוצה שגם הם ימותו, כי מקבלים כיף. הם עדיין קטנים, עדיין לא לקחנו אותם לבית העלמין או לאזכרות איתנו, עדיין לא מצאתי את המילים".
כשדן היה בן תשע בלבד הוא כתב סיפור בשם "היען המעצבן". רק לאחרונה הסכימו אחיו הקטנים לקרוא את הספר שדן כתב בכישרון גדול. "הם לא היו מוכנים לגעת בזה, אני כן חושבת שזה מגיע ממקום שהם יודעים שזה מעציב. עכשיו אנחנו יותר מתחילים לספר להם".
לפעמים כשאנחנו מדברים עם הורים שכולים, אז יש כעס על המערכת. את לקחת את זה למקום שבזכות המאבק שלך יש נוהל שיוודא שזה לא יקרה שוב.
"זה לא בדיוק נכון, כמובן שיש כעס שקרה דבר כזה. היו המון כשלים פיקודיים, ואחרי זה חודדו המון פקודות. היום אני יודעת בוודאות שהצבא עושה הכל בשביל שדברים כאלה לא יקרו".
יש לך מסר לצופים?
"אנחנו לא צריכים את יום הזיכרון, אצלנו זה כל יום. מה שנותן לנו קצת כוח ביום הזה זה החיבוק של האנשים, לא רק הקטע של ההכרה והכאב, אלא שדן לא ישכח, זה הפחד הכי גדול שלי".