"סבלתי ואף אחד לא עצר וניסה לראות אותי"

"אף אחד לא ידע עד שלב מסוים, כשהייתי בכיתה י"א. אני מניחה שיותר נוח לא לראות דברים כאלה", אומרת אביגיל אבנט אייל (31), אמא לשניים, מגבעת הראל. "אני הייתי ילדה מפוספסת. נפגעתי מינית בין גיל 4.5 עד 16 וחצי. זעקתי לסביבה והיא לא נענתה. זעקתי בדממה מול הרבה אנשים שהיו בגדר 'המבוגר האחראי', ואף אחד לא שמע", היא אומרת בשיחה עם mako.  

לדבריה, היא זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שזה קרה: "הרגשתי שאין לי ברירה, שאני צריכה לעשות את מה שאומרים לי, שאני נמצאת בסיטואציה שאני לא רוצה. הייתי ילדה אז שיתפתי פעולה". עד היום סוחבת איתה אייל את הכאב העצום שחוותה. "אני תמיד חיה את העבר שלי. כשיש פוסט טראומה זה אף פעם לא עוזב אותך. החיים של פעם ושל היום מתערבבים כל הזמן".

את הפגיעות המיניות עברה אייל מאותו אדם, איש שהכירה, במשך שנים. לאחרונה, היא מספרת, היא תוהה בינה לבין עצמה אם היו סימנים ואיך זה שאיש לא ראה את הכתובת שעל הקיר: "אחרי הרבה מחשבות אני יכולה להגיד שכן. וזה היה יכול להיעצר אם רק האנשים שהקיפו אותי באותה תקופה היו שמים לב", היא אומרת, "רק שיהיה ברור - אני לא מאשימה אותם. לפני 20 שנים זה פחות היה במודעות. פחות ידעו להסתכל על דברים כאלו. גדלתי בחברה דתית-לאומית. וכל הזמן אמרנו שאצלנו זה לא קורה, ולכן לא ראו את זה במשך שנים".

לאחרונה היא החליטה לנסות לסגור מעגל ולדבר עם שתי מורות שליוו אותה במשך השנים. "הראשונה הייתה המחנכת של כיתה ו', אז הפסקתי ללכת לבית ספר באמצע השנה. המורה צעקה עליי מול כל הכיתה. יצאתי דרך החלון, כשאני בסך הכל בת 11 וברחתי מבית הספר. נסעתי הביתה בטרמפים. אולי רציתי שזה ידליק נורות למישהו. היא לא דיווחה שאני לא מגיעה לבית הספר, בשיחה איתה היא אמרה שזה כי הייתי ילדה קשה, והיה לה נוח לא לדווח לאף אחד. היא ציינה גם שהיא לא הסתדרה עם ההורים שלי ולכן הוקל לה כשהפסקתי להגיע לבית ספר. פשוט ככה. גם כיום כמעט 20 שנים אחרי, היא לא רואה בזה בעיה. בפועל החיים שלי היו חוויה של אימה באותה תקופה. סבלתי המון ואף אחד לא עצר לראות".

"אף אחד לא עצר לבדוק"

המורה השנייה שדיברה עם אביגיל הייתה המחנכת שלה בכיתה ט'. בקיץ שלפני נאנסה אייל על ידי אותו האדם: "כשהייתי בת 14 עברתי אונס פעם ראשונה. עד אז היו 'רק' פגיעות שונות, למשל אני זוכרת שהוא החדיר לי קוביות קרח לאיבר המין ונגע בי. הפעם הראשונה הזו חקוקה לי בזיכרון. לא סיפרתי. הייתי בתוך הלופ הזה שאסור לי לדבר. הבנתי וידעתי שזה לא בסדר אבל פחדתי שיאשימו אותי. אני זוכרת שתוך כדי האונס פחדתי להוציא הגה כדי שאף אחד לא ישמע אותי, ושיחשבו שהכול קורה בגללי. כבר מגיל קטן הוא פגע בי המון. אחרי הקיץ הזה לא חזרתי להיות אותה ילדה. התחלתי בית ספר תיכון חדש עם מורה חדשה. לא הכירו אותי לפני אבל הייתי בוכה המון, בכל מקום, בכל סיטואציה. במקביל גם פיתחתי מעין דלקת מוזרה בברך שלא ממש הייתה לה סיבה רפואית. הייתי מחסירה המון ולא מגיעה ואף אחד לא עצר לבדוק למה".

הפעם, היא אומרת, השיחה הייתה שונה. "כשדיברתי איתה היא הסבירה שהיא פשוט פספסה. היא אמרה שהיא מצטערת על זה. יכולתי לשמוע כמה באמת אכפת לה. זה יכול לקרות גם כשהמורה היא מאוד אכפתית ומאוד רוצה להיות שם בשביל התלמידות שלה".

"בגיל 11 ברחתי מבית הספר. נסעתי הביתה בטרמפים. אולי רציתי שזה ידליק נורות למישהו. המורה לא דיווחה שאני לא מגיעה לבית הספר, בשיחה איתה היא אמרה שזה כי הייתי ילדה קשה"

איך בסופו של דבר שמו לב אלייך?
"כשהייתי בכיתה י''א, בת 16.5, הייתה מי שראתה אותי, והביאה לסוף של כל מה שקורה לי. זאת הייתה בת שירות בת 19 ועד היום אני מרגישה שאני חייבת לה תודה. אני זוכרת שהייתה פעם שנסענו עם הכיתה באוטובוס, ונשארתי באוטובוס בוכה, היא ניגשה אליי. לאחר מכן היא גם זו שלקחה אותי לתחנה בירושלים של נפגעות תקיפה מינית".

לאחרונה אייל דיברה איתה שוב. אותה מדריכה סיפרה לה שהיא ראתה שהיא חסרת כוחות. "כל פעם הייתי אומרת לה שזה באשמתי וכשהיא שאלה על מה מדובר עניתי שאני לא יכולה לדבר. היא לא ויתרה עליי. לקח זמן עד שהבנתי שאני יכולה לספר לה".

איך לפי דעתך אפשר לזהות את הכתובת שעל הקיר?
"אני לא מומחית אבל אפשר לזהות מצוקה אצל ילדים. ילד שמתנהג בצורה קיצונית; כלומר יכול להיות שהוא מאוד חוצפן, או הפוך - מאוד מופנם. בדרך כלל תהיה לזה סיבה. אם ילד הוא מאוד שונה בנוף, כנראה שמשהו קורה לו. לא בטוח מה, אבל משהו. אם ילד מפסיק להגיע לבית הספר לכו אליו הביתה, תנסו לראות את הסביבה שלו, לראות אם משהו חריג. והכי חשוב - תדווחו הלאה. יש אנשי מקצוע שכנראה ידעו לזהות מצוקה טוב יותר כי, ובכן, זה המקצוע שלהם".

"שימו לב לבעיות רפואיות חסרות הסבר - אם הילד מרבה להתלונן על בעיות רפואיות אולי הוא בעצם מנסה להגיד שמשהו אחר קורה לו, שמשהו כואב אבל הוא לא יכול לתת לזה מילים", היא מוסיפה. "הם ילדים. הם באמת לא יודעים איך לדבר את הבעיות שלהם. אנחנו המבוגרים לא תמיד יודעים לדבר את הבעיות שלנו, אז מה אנחנו מצפים מילדים? המון פעמים הם זועקים בדרכם. צריך רק לפקוח עיניים, לדעת מה לחפש ושיהיה לנו אכפת באמת".

"צריך להעביר למורים בכל מערכת החינוך בכל הגילים לזהות סימני של מצוקה", אומרת אייל. "הילד שלי שנה הבאה יהיה בכיתה א' ואני רוצה שיראו אותו ולא רק את הציונים שלו. אני רוצה לדעת שמישהו יסתכל עליו. לא תמיד ההורים הם האדם שקל לפנות אליו".