מריה המנקה לא תבוא אלינו יותר הביתה. החגים בפתח, אין לי סיכוי למצוא מישהי חדשה, בראש השנה הזה הבית יישאר כמו שנשאיר אותו. צריך להתחיל לאסוף את השערות בעצמנו, וזה דורש הספד.
לא הספד למריה כמובן, שכן מריה בחיים והיא רק יצאה ממעגל המנקות. היא חוזרת לאוקראינה, תרנגולת מטילת ביצי זהב שהגיעה לגיל הבלות.
ההספד הוא לזמן שבו הייתה לנו את המנקה מריה, שירות קטן שהחיים נתנו לי כי הגענו לרמת הכנסה מסוימת. יש רמת הכנסה מסוימת שאחריה אתה לא יכול לנקות יותר. אתה מוותר על היכולת הזאת, כמו שלב באבולוציה. כמו שהפסקנו לדעת איפה הצפון לפי חוש הריח, או הפסקנו לצוד, הפסקנו לנקות. פתאום יש משהו בפעולה הזאת שהופך לבלתי מתקבל על הדעת, בזבוז הזמן שבלסדר אחרייך הופך להיות עלבון.
חלק מהזמן הייתה לי מנקה גם כשרמת ההכנסה שלי לא עמדה בזה. הייתי מבקשת כסף מאבא שלי ועדיין הייתה לי מנקה. כי מנקה היא פריבילגיה שמגיעה לנו מהרגע שאנחנו מזהים את עצמנו כמי שאמורים להרוויח סכום מסוים. פייק איט, ולגבי הכלים בכיור- המנקה וויל מייק איט.
מריה ניקתה אצלי עוד כשגרתי בדירות מחולקות ומתפוררות שבושה לנקות אותן. היא לא באמת באה כדי לנקות את הדירה, היא באה כדי לאשר את העובדה שאני לא יכולה לנקות. ומכיוון שחלק מהנשיות שלך זו היכולת לנקות, אני דאגתי לקבלנית משנה. עובדת זרה בת מעל 50 שהייתה צריכה לעבור יבשת, לנטוש את משפחתה ונכדיה ולגור ברמת גן עם שותפה, רק כדי לאשר את זה שהכוס שלי תקין.
מוזר העולם.
"מישהו צריך לנקות את כל התריסים האלה"
מריה הייתה אופטימית חסרת תקנה. פעם היא סיפרה לי שקרובת משפחה שלה הגיעה הנה לעבוד, הן הלכו יחד ברחוב ברמת גן והקרובה דאגה: מה יהיה, היא לא יודעת עברית ואיך תסתדר עם עבודה, ומריה החכמה אמרה לה: תרימי את הראש, תסתכלי למעלה, את רואה? הכל תריסים. נו, מישהו צריך לנקות את כל התריסים האלה.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של התריסים שמישהו מתעודד מהם. אני לא יודעת מי האיש שעומד מאחורי המצאת התריסול, אבל הייתי שמחה לעדכן אותו. כמה זרים התריסים האלו בעיניים האוקראיניות שלהן. תריסים.
מריה חוזרת בקרוב לאוקראינה. העברית שלה הורכבה משאריות שהיא מצאה בפחים של הבתים שהיא ניקתה, ככה שאני לא בטוחה שהבנתי את כל מה שהיא סיפרה לי במהלך השנים, אבל אם אינני טועה בעלה המקשיש ניסה להתגייס לצבא האוקראיני. בגילו המופלג הוא רצה להצטרף למלחמה בפוטין, לכולם כנראה יש מה לתרום. הוא רצה להיות אולי נהג. אולי משהו אחר. מריה, כאמור, עשתה לעברית מה שבא לה. היא הייתה אומרת גאביר במקום מזג אויר.
מריה לא ידעה שום דבר "חשוב" על ישראל, היא שטה הנה בנהר העובדים הלא חוקיים שעובר מעל גבולות, פוליטיקה, היסטוריה או זיקה אישית.
על המדף בסלון שלי שני פסלונים זעירים. למה יש לי פסלונים זעירים? כנראה זה קשור לכוס כי ככה זה בנות. יש דברים שלא משתנים אצלך מגיל 9, ואולי אפילו קודם, את אוהבת דברים קטנים. זה כנראה הטריק של הרחם לשכנע אותנו ללדת. כל החיים הכוס שלך לוחש לך "תראי איזה יפה- דב קטן, הנה תראי איזה יופי קשת קטנה לשיער ואז בגיל 14 את מקבלת מחזור ומתחרפנת ומתחילה לשמוע את הלחישה "עכשיו רוצה גם להקטין אנשים? בואי, אני אראה לך איך. נעשה אנשים קטנים קטנים קטנים"
בכל אופן יש לי שני פסלונים זעירים בבית על המדף. אחד של גולדה מאיר ואחד של סוס. בחורף שעבר הרוח העיפה את סוס החרסינה וניפצה אותו לשניים, שמחתי שיש לי סיבה חד משמעית לזרוק אותו. באותו שבוע מריה ניקתה את המדף "איפה הכלב" לא תיקנתי, "נשבר".
מריה מסתכלת על גולדה היתומה "מה ועכשיו סבתא ככה תישאר לבד"?
"מי"?
"סבתא ככה היא לבד בלי הכלב"
"מריה זה לא סבתא, זו גולדה מאיר, היא היתה ראש ממשלה בישראל"
"אה כן? וככה היא היתה הולכת עם הכלב לכל מקום?"
הייתה שנייה אחת שלא רציתי להרוס לה, שרציתי לספר לה על ראש הממשלה המופלאה והריינג'רית גולדה מאיר, שהסתובבה במזרח התיכון עם כלבתה הנאמנה, לוסיל מאיר, ואקדח. והיא אהבה את כולם באופן שווה - יהודים וערבים ומזרחים לא נחמדים ואשכנזים לא נחמדים וכולם היו באים ללטף אותה, ובששת הימים לוסיל התגייסה לצנחנים והצילה את עם ישראל מערבי. זה היה הרגע שלי להיכנס להיסטוריה ולסדר אותה יותר חמוד. וכל כך רציתי להגיד לה כן. להגיד לה שהעולם הזה פשוט ויפה ומוקטן.
"לא, לא. זה סתם שמתי אותם אחד ליד השני. לא היה לה כלב".
לא תיקנתי לגבי הסוס. יש גבול לכמה תיקונים אדם אחד יכול לספוג.
"אני לא יודעת איך קוראים לרגש הזה שהרגשתי כלפיה"
היה בה משהו ילדותי, במריה. לא ילדותי במובן הרומנטי - נוסטלגי - מקסים - הנה הענייה בעלת שמחת החיים - אוהל הדוד תום - אוי, כמה שהיא אסירת תודה לי. היה בה משהו ילדותי באופן שבו אזורים נחשלים בעולם מפגרים בו את האזרחים שלהם. אולי זה לא קורה רק באזורים נחשלים, זה קורה לעניים בכל מקום. מריה הייתה ילדותית באופן המרצה והמעצבן שיש למהגרים.
מבחינת העברית, דיברתי אתה כמו שאני מדברת עם סבתא שלי. לאט, לדבר במילים פשוטות - לא להגיד להשקות, להגיד לתת מים. להגיד ב' בשווא ולא בפתח. נגיד - באוטובוס במקום באוטובוס. שתרגיש בבית בעברית שלי. אני לא יודעת אם אהבתי אותה, אני לא יודעת איך קוראים לרגש הזה שהרגשתי כלפיה, אולי חשתי כלפיה שותפות גורל רק מהצד השני שלו. כאילו החיים, העולם, ההיסטוריה הביאו אותנו הנה, באנייה.
וכשעגנה בחוף, כל אחת ירדה ממנה עם המטלטלים שלה - אני עם תכולת בית מאיקאה ומזכרות בסגנון טינאייג'רי, דברים פשוטים וזולים שכאילו יש להם ערך נוסטלגי. הערך הנוסטלגי הזה הוא ההתלבטות האם לזרוק לפח, שטרם הגיעה להכרעה כבר עשור. והיא עם מטלית מיקרופייבר. בהצלחה.
בחגים היינו נותנים לה תוספת קטנה בכסף והיא תמיד לא רצתה בהתחלה לקחת. אלה היו הרגעים שבהם נאמתי לה שהכסף הזה מגיע לה, שאני לא עושה לה טובה. שככה נהוג וטוב שככה נהוג. קומוניזם באמת משחית את מוח האדם. אני חושבת שהוויכוח האמיתי ביננו היה על טיב היחסים שלנו. מה הם? לשתינו היה קשה לקבל את יחסי העובד מעביד המגוחכים שלנו.
היא לא ניקתה טוב באופן מיוחד, אבל היא ניקתה יותר טוב מהאי ניקיון שלי וכך בעצם לא היה שום מקום למשא ומתן אמיתי ביננו לגבי העבודה. מריה ניקתה ככל שיכלה ואני לא בלגנתי ככל שיכולתי ויחד היינו שתינו זרות בנכס המושכר שאני גרה בו.
הייתה לה חיבה מוזרה למצוא דברים שניסיתי להחביא ממנה. לא אחת היא החליפה מצעים ושלתה מתוכם רוקט פוקט שלמרבה הבושה נשכח שם במקום לחזור למגירה. אני לא חושבת שהיא הבינה מה זה ואני מבססת את הטענה הזו על הפעם האחת שישבתי בה על הספה בסלון ומריה, בדרך לארגז הכביסה, באה להגיד לי משהו. דיברנו קצת בזמן שהיא מקפלת את הציפה ואני מעמידה פנים של אשה שעובדת במחשב, ותוך כדי השיחה היא הוציאה את הרוקט פוקט מבין הקיפולים ונתנה לי אותו. פשוט הגישה לי אותו ליד והמשיכה לדבר, ואני המשכתי לענות כאילו שום דבר לא קרה פה עכשיו. אז אני מניחה שהיא או לא הבינה מה קורה עכשיו או שמריה היא אלופת העולם בהדחקה, אבל זה לא סותר. זה היה רגע קומי וקלישאי מאד. סצנה בינונית בטלוויזיה. האינטימיות הבלתי נסבלת לעומת המרחק המתבקש ביננו השאירו אותי בלי שום דבר להגיד. תודה מריה, כן, אני אשים את זה במקום.
"מריה, כמו חברותיה לעולם הפשיעה, עברו מיד ליד"
שלוש שנים וחצי, אולי יותר, שמריה הייתה באה פעם בשבועיים. ארבע שעות בכל פעם. בחישוב מהיר ואולי שגוי, יוצא שהעברנו בערך 350 שעות יחד. שהן, אם התוצאה נכונה, בערך 15 ימים. כמו חופשת קיץ ארוכה בריזורט "הבית המטונף" שבניהולי. יותר ממה שפגשתי בני משפחה.
יום אחד התקשרה אליי אחת הלקוחות שלה. אפרת. מריה מאושפזת בבלינסון, היה לה איזה חיידק אולי, אולי משהו אחר, בכל אופן לא יודעים מה יש לה והיא מוזנת בזונדה ולא יכולה לבלוע כלום. היה לה קול של כסף לאפרת, דיברה ברוגע מקומם. נסענו לבקר אותה בבית החולים הרחוק בילינסון. אני אומרת אנחנו ואני מתכוונת לשיר ואליי. שיר קיבלה את מריה ממני, גם תום. אני קיבלתי את מריה מחברה של חברה שמריה הייתה המנקה של אמא שלה. מריה, כמו חברותיה לעולם הפשיעה, עברו מיד ליד, כמו מטלית עוברת לסוחר. העברנו אותה ביננו לאנשים שחיבבנו, לחברים. הדרך לבלינסון התארכה, למה זה כל כך רחוק למה אנחנו נוסעות לשם בכלל? שיר אמרה שהיא לא יודעת, ושהיא חשבה שאנחנו עושות את זה בקטע ספרותי.
במחלקת אף אוזן גרון שכבה לה מריה. לידה שקית עם טישואים שהיא ירקה בתוכם. האשה חייבת להיות ליד טינופת, אין מה להגיד. ישבנו לידה.
"מה שלומך מריה"?
מריה לוחשת את התשובות שלה, קשה לה לדבר, אבל היא קיבלה תרופה לפני רגע. תיכף תתחזק ותוכל לספר לנו איך היא הרגישה רע, והרגישה שחצי פרצוף שלה משתתק תוך כדי עבודה, איך לא ירד לה האוכל בגרון, חצי גרון שלה משותק, ואז היא הלכה לאיזה מקום ליד איכילוב ששלח אותה לכאן.
את המקום ליד איכילוב דמיינתי לעצמי כמו סוכנות נכלולית קטנה לעובדים זרים. מאכערים רוסים שמספסרים במחלות וברופאים. דוכן קטן שיכול היה להיות בקלות מקום שקונים בו חגיגת או דוכן למסירת דואר. אולי זה באמת היה דוכן למסירת דואר, וליד כל הרוסים החולים חיכו חולצות מאסוס ומסכות פחם מעלי אקספרס.
במציאות היא הלכה לסניף של "טרם" והמילה טרם נשמעה כל כך מתנשאת עליה כשהיא אמרה אותה. כשמילים במשלב גבוה נדחסות לפה שלא יודע טוב עברית אתה רק רואה את גילה אלמגור מסאלח שבתי בסוף שלהן. איזה שפה מנייאקית.
בלובי של בית החולים בילינסון הרחוק, יש מוזיאון שתרם סמי פלאטו שרון. ליד כל אחת מהיצירות שם יש ריבוע מתכת קטן, שעליו תמונה סמכותית של פלאטו שרון ושם היצירה. ואן גוך, מונה, טולוז לוטרק, כולם עומדים שם עם האצבע של סמי פלאטו שרון מונפת כלפיהם. הציורים נראים אמיתיים ומזויפים באותה המידה. תעתוע מקסים של אמינות, ציניות ואדישות.
"אפרת לקוחה מריה" הציעה שנאסוף לה כסף לפיצויים. היא אמנם עובדת לא חוקית אבל גם לזה אפרת דאגה, והיא דאגה שימחקו כל אנשי הקשר מהטלפון של מריה. שמתי כסף בשמחה. אולי שמחה מוגזמת. עטתי על ההזדמנות להיות קדושה. מה שמקובל הוא חודש עבודה כפול מספר השנים, הכנו כסף במעטפה.
לאפרת היה שמרדף שעניינו מריה. המעטפות שהביאו שאר הלקוחות, רשימת הלקוחות שהיא כבר דיברה איתם, ממורקרים. עניין אותי אם היא הדפיסה בעצמה. דיברנו קצת על מריה, כולנו במידה ראויה של אירוניה. יכולנו לצחוק על העובדה שאנחנו נוגשי עבדים, משתתפים פעילים במשחק הגדול של הכסף העולמי והתנודה האקראית שלו. בסיבוב קטן מאד של ההיסטוריה, אלה היו יכולים להיות אנחנו. כלומר אלה היינו אנחנו.
בסוף השיחה, שבה כל אחד חלק סיפור קטן על מריה, אפרת הציעה לנו את המנקה החדשה שלה (שככל הנראה תתפנה אחרי החגים), מישהי מאקוודור. "עם כל האהבה", היא אמרה בחיוך, "האבק לא מכיר את מריה".
האבק לא מכיר את מריה. כן זה נכון מאד. כמו שאף מלחמה מעולם לא עצרה אף שלפוחית שתן אחת. יש כוחות יותר חזקים מכולנו, מריה. והאבק, מסתבר, הוא אחד מהם. אבל את לפחות יכולה להגיד שניסית להילחם בו. גם זה משהו.