ליביה ג'קסון הייתה נערה צעירה כשהגיעה למחנות, שם היא גם קיבלה בפעם הראשונה את הווסת החודשית. אבל אז במהלך אחד המסדרים היא ראתה אחת אחת הנשים שלידה מדממת, וחשה בושה ורתיעה. כשזה קרה גם לה, היא מתארת, "היא רצתה למות".
הווסת היא חלק בסיסי בחייהן של נשים. אך מה עשו נשים בגטאות? במחנות? כשהתנאים הסניטריים היו קשים מנשוא? כשהן היו צריכות להמשיך לעבוד בפרך? מתברר שנושא חשוב זה זכה למעט מאוד התייחסות בדיונים על השואה. הסיבות לכך הן מגוונות, ובעיקר נובעות מכך שנשים ששרדו את מחנות הריכוז היססו לדון בנושא, שנחשב אז למביש - הווסת נחשבה כבעיה רפואית שיש לפתור אותה ולא כמשהו טבעי. גם מחקרים שקרובים לכך עסקו יותר במערכת הרבייה הנשית ובביוץ, ולא במחזור עצמו.
החוקרת בראהן פהאס ערכה לאחרונה מחקר שבו בדקה את מצבן של נשים בזמן מחזור בזמן השהייה במחנות. לדבריה, לא מעט מספרות על ההשפעה העמוקה של הדבר על חייהן. דימום פומבי למשל, או אי נוחות, גרמו לבושה גדולה. בנוסף, יש כיום לא מעט עדויות כי בימים שבהן הן היו במחזור הן לא הותקפו מינית ונאנסו. עוד נמצא כי למרות הבידוד שחשו אותן הנשים, הווסת גם יצרה קשרים וסולידריות, כאשר נשים מבוגרות עזרו לנערות להתמודד עם הפעם הראשונה שבהן הן קיבלו מחזור – בעיקר לאחר שאלו איבדו את בני משפחתן.
"קשה היה להסתיר את העובדה שאת מחזור כשאת במחנות", אומרות ניצולות השואה גרדה וייסמן ושרלוט דלבו, "בנוסף, היעדר אספקה והזדמנויות לשטוף את עצמנו גרם לנו להרגיש תת-אדם, לא אנושיות". לדבריהן, הם נאלצו ללמוד טריקים שונים כדי לשרוד בימים מורכבים כאלה. חלקן הכינו סמרטוטים מבגדים תחתונים ועליהם שמרו לימי הווסת. "לפעמים נשים גנבו את זה אחת מהשנייה, לפעמים השאלנו או העברנו אותם. לא הייתה לנו ברירה".
"לא ידענו אם הפוריות שלנו תחזור"
לא מעט נשים בגיל הפוריות שנשלחו למחנות הפסיקו לקבל מחזור, עקב תת-תזונה ומתח. הרבה מהן מתארות שהפסקת הווסת גרמה אצלן לחרדה גדולה בקשר לפריון וללידה עתידית – נתון מדהים שיכול להראות על התקווה להשתחרר, להינצל ולהקים משפחה: "לא ידענו אם הפוריות שלנו תחזור", מתארות וייסמן ודלבו.
לדבריהן, הפסקת הווסת השפיעה עליהן באופן נפשי בצורה קשה: "זה גרם לנו להטיל ספק בנשיות שלנו, לקח מאיתנו את הזהות שלנו", הן מתארות. כל אלה באו לצד גילוח שיער ראשן, ירידה במשקל ואובדן המראה הנשי. "הגוף של הנשים בשואה נחשב הרבה פעמים ל'לא היגייני'", מתארת פהאס, "הפרשות של גברים לעומת זאת נחשבו משום מה להומוריסטיות יותר, ואם אלו היו הפרשות של זרע אפילו לסקסיות".
דוריס ברגן, אקדמאית והיסטוריונית שואה קנדית, כתבה לא מעט על האלימות המינית בתקופת השואה. "אחת התקריות המחרידות היו של שתי נשים יהודיות מפולין שנחטפו ונאנסו על ידי חיילי הוורמאכט", היא מתארת, "אחת הנשים הייתה במחזור והחיילים פקדו עליה לחזור אליהם לאחר שהוא יסתיים. לא הייתה לה ברירה וכך היא עשתה". סיפור נוסף הוא של לוסיל אייכנגרין, צעירה יהודייה מגרמניה, שתיארה כיצד החביאה צעיף בין רגליה. כאשר אחד השומרים ניסה לאנוס אותה הוא הרגיש את הצעיף, הבין שהיא במחזור – וכך היא למעשה ניצלה מאונס אכזרי.
עם השחרור, מספרת החוקרת, הווסת חזרה ללא מעט נשים: "זה סימל את החירות שלהן. זה היה אירוע משמח, והיא אפשרה להן להביא ילדים לעולם, ליצור חיים".