זה היה יום חמישי אחר הצהריים, סוף השבוע ממש כאן והגוף כבר חיכה למנוחת סוף השבוע. אבל אז נזכרתי שהרגל השמאלית שלי צולעת, הלכתי לרופא ואז הגיעה הבשורה ״לכי מיד למיון, עדיף לאיכילוב או לתל השומר, שם יש מחלקות נירולוגיות טובות״. פתאום נזכרתי בחוסר התחושה ברגליים שמלווה אותי כבר כמה חודשים, בתחושה שאני הולכת על אבנים, במקרה שנפלתי במספרה מחוסר שיווי משקל, בתרגילים שלא הצלחתי לעשות באימון ופשוט התפרצתי בבכי.
יצאתי מהרופא, שבורה. חייגתי למי שאז היה בעלי ולא הפסקתי לבכות, אמרתי לו שאני לא מצליחה ללכת, יושבת על ספסל ברחוב חסרת אונים ושעליי להגיע מיד למיון. אך במקום לבוא לקחת אותי או אולי לעודד, הוא אמר לי בקור רוח תבואי הביתה. הבנתי כבר אז שאין לי פרטנר, ולכן גייסתי את אמי שהייתה ממש אכפתית למצב.
כבר אז הכל סבב סביבו. במקום לקחת אותי למיון כפי שביקש הרופא, הוא אמר שיש לו חתונה יותר מאוחר, אז נצא בעוד כמה שעות, ככה הוא ישים אותי במיון וילך לחתונה, כדי שהכל יסתדר לו. הרגשתי שאני לא מעניינת.
הגעתי הביתה, הוא ניסה לשכנע אותי שנמתין לבוקר, הרי יש עומס במיון ואין לו כוח להמתין. החלטתי לא לוותר ועמדתי על שלי שאני רוצה ללכת למיון. לפני שיצאנו הוא אמר שבית החולים איכילוב יותר קרוב לו לאולם שבו חברו מתחתן, ולכן נלך לשם ולא לתל השומר. אף שרציתי ללכת לתל השומר, כיוון שחברתי עובדת שם במשרה בכירה. שוב, הכל סבב סביבו.
הוא שם אותי במיון צולעת, מותשת והלך לחתונה. מזל שאמא שלי הגיעה להיות איתי. נשארתי לאשפוז, הוא הלך הביתה להביא לי בגדים כדי שיהיה לי. במשך שבוע הייתי מאושפזת והוא הגיע מדי פעם בערבים ובבקרים. בכל שאר הזמן נשארתי לבד בבית החולים, כבר אז הרגשתי ריחוק ממנו, כאילו אני לא שווה כלום כשאני חולה.
ואז הודיעו לי שחליתי בטרשת נפוצה. הרגשתי שהריחוק ממנו התעצם. חזרתי הביתה לאחר שבוע של אשפוז לגבר אחר. חסר אחריות, מרוחק ומנותק. הייתי חייבת לחזור לאשפוז יום כל יום כדי לקחת סטרואידים לווריד. ביקשתי ממנו לקנות לי שוקולדים ולקחת אותי לאכול גלידה כדי שיהיה לי כיף, אבל זה לא קרה.
בהמשך עניין אותו רק הבילויים שלו, לא עניין אותו המצב שהייתי בו. התחילו לי התקפי חרדה, הוא לא היה שם בשבילי בכלל. הוא העדיף להיות מול הטלוויזיה ולתת לי להיות בהתקף בחדר.
בימי שבת בבוקר אהבתי ללכת לים, להרגיש את התחושה של החול, כיוון שלא הייתה לי תחושה בכפות הרגליים. ביקשתי ממנו כמה פעמים שייקח אותי לים, אבל הוא אף פעם לא רצה ולכן הלכתי לבד. פעם אחת הוא קבע עם חברים בחוף הים בחום של יולי בשעות הצהריים, אף שאמרתי לו שאסור לי להיות בשמש בגלל הסטרואידים, אבל זה לא עניין אותו. הוא פשוט דחק בי לבוא ולא הסכים לשנות את המיקום למקום ממוזג. כשהתעצבנתי בגלל שלא הרגשתי טוב בחזור, הוא צעק עליי.
במשך ארבעה חודשים וחצי לקחתי סטרואידים, מתוכם חודשיים כשהייתי איתו. סטרואידים עושים הפרעות התנהגות, מצבי רוח קיצוניים, תחושה לא נעימה שאי אפשר להסביר. במקום להבין אותי, לחבק ולתמוך, הוא שפט אותי על כל דבר שעשיתי.
יום אחד//
עשיתי הכל כדי לקום על הרגליים ולחזור ללכת על עקבים. השיקום כלל הליכה למכון שיקום ביפו, שוב הוא הקפיץ אותי לשם פעם אחת ובשאר הפעמים נתן לי לנסוע לשם לבד, בלי התעניינות בשלומי ובלי כלום. ללכת למקום כזה זה לא נעים, התחושה שאין לי שיווי משקל ואני צולעת היא לא נעימה. במקביל עשיתי תרגילים בבית: שלוש פעמים בשבוע פילאטיס שיקומי בסטודיו - הייתי נחושה להשתקם וכך קרה.
באחד הימים כשחזרנו מחופשה, אמרתי לו שנארח את המשפחה. למרות מצבי, עמדתי שעות כדי להכין אוכל. כשחלק מהמשפחה שלו החליטו לא להגיע הוא הסתכל עליי במבט כאילו אני אשמה.
ב-14.8, ביום ראשון, היה בייננו מתח לא מוסבר. בערב כרגיל הלכתי לפילאטיס שיקומי, והוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי ויש לו פתרון למצב. לא הבנתי איזה מצב? הרי אני במצב לא טוב נפשית, בלי גבר שתומך בי, על מינון גבוה של סטרואידים. אמרתי לו שיש לי בעוד 40 דקות פילאטיס, אמר שזה יספיק ונלך לגינה למטה לדבר. אמרתי לו בסדר. פתאום הוא אמר לי שהוא מעוניין להפריד בתים, הוא יקנה ממני את החלק שלי ויעזור לי למצוא דירה בשכונה. הרגשתי שהשמים נפלו עליי, כאילו נפלה עליי עוד מחלה.
אני בקושי עובדת, המצב שלי בעין מחמיר עד כדי עיוורון חלקי, ההליכה שלי עדיין לא יציבה ואני בשיקום ולוקחת סטרואידים במינון גבוה. שלא לדבר על התקפי החרדה, הלילות בלי השינה, ובכלל זה היה פחות מחודש אחרי האשפוז השני שלי.
הייתי בשוק, לא האמנתי שהבעל שלי עושה לי דבר כזה. מי שהיה אמור לתמוך בי, להיות לצדי בתקופה הכל כך מורכבת הזאת, פשוט מעיף אותי מהדבר היחיד שנשאר לי יציב – הבית שלי. אני כמעט ולא עובדת, לא ישנה בלילות – איך הוא חושב בתקופה הזאת לעשות לי דבר כזה? אמרתי לו שנלך לטיפול אבל הוא לא רצה, היה נחוש להיפרד. אמרתי לו שאני לא מוכנה להפריד בתים ומבחינתי דין הפרדת בתים כדין גירושים. אז הוא אמר לי שנתגרש והוא יכין את ההסכם מול עורך דין ואבוא לחתום.
מאז פשוט איבדתי את זה, אבל אני לא מאשימה את עצמי. הוא הפעיל עליי לחץ לעזוב את הדירה, לבוא לעורך דין לחתום על הסכם, עניין אותו רק כסף. זהו. הלחץ שלו, חוסר הרגישות למצב והעובדה שהייתי על סטרואידים במינון גבוה גרמו לי לאבד את זה ולומר לו דברים שהם לא במקום, ואפילו לשפוך עליו מים. והוא התנגח בחזרה. הוא נעשה אדם זר, אדם שלא הכרתי. בדיעבד הוא תמיד היה כזה, פשוט היה לו נוח איתי ועם טוב הלב שלי והוא לא הראה את הפרצוף האמיתי הזה.
הזמן עבר, הוא עזב את הבית לאחר כמה עימותים, ואיתו עזבה גם המחלה. המדדים התחילו להשתפר, התחזקתי נפשית והיה לי הרבה יותר טוב. התגרשנו בתחילתה של שנה חדשה מלאה מתנות שהיקום מזמן לי. אני אומרת לו תודה שהוא הלך.
היום תשעה חודשים אחרי אני חזקה מתמיד, נראית מעולה, מחייכת לעולם ומאושרת בלי סוף. אני בזוגיות מושלמת עם גבר מדהים שהכרתי בדיוק כשבעלי לשעבר עזב את הבית, ממש פחות מחודשיים אחרי שהוא הודיע לי על הפרדת בתים. הוא נותן לי תחושה מדהימה. אני מרגישה איתו אישה נחשקת, אהובה והוא מרעיף עליי אהבה וחיזוקים 24/7. ממש מתנה שהיקום שלח לי.
במקביל שיקמתי את העסק, חיזקתי את הקשר עם המשפחה שלי – עם ההורים ועם אחים שלי. אני יוצאת עם חברות בתדירות גבוהה, נהנית מהחיים, קמה בכל בוקר עם תחושה עילאית ומרגישה אישה שווה, יפה ואהובה.
ההתמודדות היום עם הטרשת הנפוצה קלה מאוד, כל המדדים טובים (טפו טפו), הבדיקות הנירולוגיות מראות שהטרשת רדומה לה. בכל ארבעה שבועות אני נוסעת ליום כיף בתל אביב עם אמא שלי, עוצרת באיכילוב ולוקחת עירוי לווריד. בן הזוג הנסיך שלי בא לאסוף אותי ודואג לי שאנוח ושיהיה לי כיף באותו היום.
אני מרגישה שמצאתי את הייעוד שלי בחיים. היום אני פעילה בקבוצה של טרשת נפוצה בפייסבוק ובוואטסאפ ועוזרת לנשים שנמצאות במצב שלי, מחזקת ומרימה אותן מעלה. כי יש חיים אחרי. חיים חדשים מתחילים במקום שבו את נגמרת.