במקביל לנאום ההיסטורי של ווינפרי, שסימל את רגעי השיא של המהפכה שחלה כאן, התקיים בכנסת דיון על הצעת החוק להפללת לקוחות זנות ושיקום שורדות זנות. בהצבעה בקריאה טרומית על הצעת החוק 74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעדה. מה שאומר שבפועל – כולם במאבק. לדיון השבוע הגיעו חברות כנסת רבות וטובות, מכל המפלגות ומכל קצוות הקשת הפוליטית. חלקן מלוות את המאבק כבר שנים. אך חברי הכנסת, הגברים, למעט אחד, לא ראו לנכון להגיע. מה להם ולסחר בנשים, לזנות, לניצול אלים וקשה של בנות האדם הכי מוחלשות באוכלוסייה? שהנשים ייאבקו בינן לבין עצמן על זכויות, על ביטחון אישי, על יכולת ההישרדות שלהן בעולם.
צדיק אחד בסדום דווקא נמצא, והוא ראוי לציון. ח"כ יהודה גליק, שרק באותו היום קם מהשבעה על אשתו והגיע ישר משם לדיון. הוא היה חבר הכנסת הגבר היחיד שראה ערך בלהגיע לדיון שעוסק בניצול העתיק בעולם. דווקא הוא, שבוע בלבד אחרי שאיבד את האישה איתה חלק את חייו. שווה גם לציין את ח"כ עמיר פרץ וח"כ בני בגין שבדרך כלל מגיעים לדיונים, ועוד חברי כנסת נוספים שמביעים תמיכה בנושא. אבל בזמן שחברות הכנסת מכל סיעות הבית מתאחדות מאחורי המאבק הצודק הזה, עומדות על שתי רגליים אחוריות כשצריך, מפעילות לחצים, צריך גם את כל (בדגש על כל) הגברים יחד איתם.
העניין הוא, שחברי הכנסת, כולם, תומכים בפה אחד. ההסכמה שיש להיאבק בתופעת הזנות חוצת מגזרים, עמדות פוליטיות, מפלגות. אבל איך זה יכול להיות שהתמונה של דיונים בכנסת היא רוב הזמן של חדר מלא גברים, ובכל הנושאים שקשורים לחצי מהאוכלוסייה החדר נצבע בדרך כלל בנשים בלבד?
זה שעל נשים להוביל את המאבק הפמיניסטי אין עוררין. אבל גברים חייבים להצטרף ולקחת חלק אקטיבי. אתם תומכים, אתם אומרים שאתם איתנו, מתייצבים להצבעות. אבל על גברים, ובמיוחד על חברי הכנסת, להיות גם ביום-יום של המאבק.
המציאות היא שמדי יום, כ-26,500 גברים צורכים זנות בישראל. אפשר לדבר על חירות, על חופש, על בחירה. אני לא זוכרת שכששאלו אותי בבית הספר היסודי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה אמרתי "אני רוצה להיות זונה". וגם אם אתה גבר שלא יכול להעלות על דעתו לעשות כזה דבר, מזועזע מהרעיון, לא חשב על לצרוך שירותי מין מימיו – עדיין יש לך את האחריות המוסרית, בטח שלא פחות מהנשים שסביבך, להילחם, באופן אקטיבי, בתופעה.
הרבה גברים שואלים אם יש להם מקום בשיח הפמיניסטי. הם תוהים מה המקום שלהם בדבר. ואני חושבת שזה קודם כל עניין של לקיחת אחריות. תצטרפו אלינו. בואו נדבר על גבריות, על דברים שהפטריארכיה כופה גם עליכם, בואו נדבר על תקשורת בין המינים, בואו נדבר על הסכמה. אבל לפני שאנחנו מדברות על כל אלה – בואו תהיו איתנו גם במקומות הקשים והכואבים באמת. המקומות שלא אתם אלה שחווים את המצוקה.
ואם אתה חבר כנסת, אם נבחרת לייצג את הציבור – על כתפיך, שלך ממש, מוטלת האחריות לעצור את הניצול האכזרי הזה. לא רק על חברות הכנסת שפועלות לצידך, לא על ארגוני הנשים – עליך. אתה עדיין חלק מקבוצה שהיא הרוב המוחלט בכנסת. ואפילו שמדובר בנשים בלי כוח אלקטורלי, שאינן מאוגדות פוליטית, לא נמצאות בספר הבוחרים, כאלה שקולן לא נשמע – גם הן הציבור. גם הן בנות אדם.
אני קוראת לכל חברי הכנסת להצטרף למאבק. הגיעה השעה. עכשיו זה הזמן. כי זה לא רק שהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק מאבק של נשים. המאבק נגד ניצול, נגד כפייה, נגד אונס – הוא מאבק על מוסר, מאבק על הומניות בסיסית, מאבק מתוקף היותנו בני ובנות אדם.