הימים האחרונים, החודשים האחרונים, השנים האחרונות מבהירות לי: נשים הן ההומו סאקר של החברה הישראלית. הומו סאקר הוא אדם, שברומא העתיקה, הוצא אל מחוץ לחוק, שזכויותיו כאזרח נשללו, וניתן לרצוח אותו מבלי שהרוצח יוכר ככזה. זה אדם שדמו מותר – על פי חוק. במקרה שלנו, זהו לא "אדם", זו אישה. נשים, בישראל 2017 הן ישות חיצונית לחוק. דמן מותר. דמן מופקר.
על פניו, נשים יהודיות וערביות שחיות בישראל, אמורות להיות שייכות למעגל האזרחי, לכלל החברה, להיחשב אזרחיות "שוות זכויות". רק לכאורה. המציאות מוכיחה אחרת. בשנה האחרונה נרצחו בישראל 16 נשים. יותר מכפול ממספר הנרצחים בפעולות טרור. אבל, בממשלה לא הכריזו על "מצב חירום". אף שר לא התפטר בזעם. אף ח"כית לא השתוללה במליאה. יום הלימודים בבתי הספר והגנים לא נפתח בדקת דומייה לזכר קורבנות הטרור המגדרי. אף תכנית לא נפתחה בחדשות המרעישות, ואף עיתון לא מרח כותרות בצבע אדום מדמם. נתיבי איילון לא נחסמו על ידי מיליוני נשים ואנשים. השקט נשמר. הסדר הציבורי נותר על כנו.
אבל כדאי שתתכוננה, אחיותיי ואחיי. שיאו של הבאקלאש עוד לפנינו. גברים רבים, באקדמיה, במשפט ובכנסת רוצים את דמנו. לא את דמנו הניגר, האדום, החמצמץ, אלא את דמנו הסימבולי. הם רוצים למחוק את כל מה שהשגנו במאמצים קשים מנשוא בכמעט 200 שנות מאבק פמיניסטי. זוהי מלחמתם של הפריבילגים שחשים שמקומם במשפחה ובחברה מתערער, שחשים כי שליטתם המוחלטת בהכוונת המציאות נסדקת אט אט.
"השבוע הזה צריך להיות מוכרז כשבוע אבל רשמי"
אולי עוד לא שמעתן עליהם, ואולי כבר כן; יש חוקרים "מכובדים" באקדמיה שטוענים ברצינות גמורה, תוך שהם מגבים את עצמם במחקרים מצוצים ומספרים הזויים, שאלימות במשפחה היא סימטרית. שגברים במשפחה נפגעים מאלימות נשים באותה מידה שבה נשים נפגעות מגברים. הם מפיקים ימי עיון וכנסים אקדמיים רציניים למראה, שעוסקים בזכויות הנרמסות של הגבר במשפחה, בנישואין ובגירושין, וטוענים שהאפליה היא נגד גברים, וכי יש להקים מעונות לגברים מוכים. כן, כן, אחיותיי, שמעתן נכון. מעונות לגברים מוכים.
הם לא המציאו את הגלגל, בנורווגיה, בעקבות מאבק הזוי דומה נפתחו מעונות כאלה. נחשו מה, הם נשארו יתומים מאדם וריקים לחלוטין, כי המוני הגברים המוכים, הנמלטים מידי נשותיהן האלימות והתוקפניות לא הגיעו לטיפול, לא ברחו, לא היו מוכנים, למרות הסבל הנורא לנתק את חייהם מהסביבה המוכרת ולהתחבא כגנבים, כפושעים, כפי שעושות בישראל הנשים המוכות.
והם לא מתכוונים לעצור. כבר כמה שנים שהם מנהלים מאבק חורמה בנושא קריטי עוד יותר, מה שהם מכנים "תלונות שווא". הם טענו שנשים מנצלות את נוהל 2.5, שמאפשר לקורבנות תקיפה לשנות את עדותם במקרה של בלבול ושכחה שנובעים מהטראומה שעברו, כדי להגיש תלונות שווא. הם מציפים את התקשורת ומתראיינים על כך בכל מקום. הם לא אשמים – הם בסך הכל נלחמים על זכויות היתר הנגזלות שלהם. מבחינתם זה מאבק לחיים ולמוות. השלטון ללא מצרים שלהם בנו, הנשים ובחברה בכללותה מתערער ומתרגש עליהם אסון.
בשבוע המדמם הזה. הנורא הזה. בשבוע הזה שצריך להיות מוכרז כשבוע אבל רשמי במדינת ישראל, עלה לשידור בתכנית "משפחה גרעינית" בגלי צה"ל, ד"ר יואב מזא"ה כדי לדבר על גברים קורבנות אלימות. הנה משפט אחד מתוך דבריו, אותם תוכלו לשמוע בשלמותם באתר התכנית מהתאריך 11 ביוני: "נעשו על זה עשרות מחקרים, גם בארץ, גם בעולם, שמראים שאלימות בין בני זוג, השכיחות שלה היא סימטרית, פחות או יותר, אני לא יכול לחתום על זה שזה סימטרי לגמרי".
זו לא הדוגמה היחידה. לפני כשלושה חודשים כינס ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) את הוועדה לשוויון חלוקתי וצדק חברתי כדי לדון בנושא זכויות גברים, לא פחות ולא יותר. בדיון השתתף, בין היתר, פרופ' זאב וינשטוק מאוניברסיטת חיפה, שסיפר לוועדה כי הנתונים המופצים בציבור לאורך עשרות שנים לגבי אלימות בין בני זוג אינם נכונים. בעוד התמונה שמתקבלת בציבור היא שהאלימות הזו מבוצעת רק או בעיקר על ידי גברים, הרי שהמחקרים מראים שמחצית האלימות מבוצעת על ידי נשים, וציין כי ההבדל היחידי בין אלימות גברים לאלימות נשים במסגרת זוגיות הוא שלגברים יש יותר כוח – ולכן הם עלולים לגרום נזק יותר גדול לנשים מאשר להיפך.
האשמה היא בנו. אנחנו, שיושבים בכנסת, מאחורי שולחנות העריכה באמצעי התקשורת, ראשי המחלקות באוניברסיטאות ובמכללות, ושמוכנים לקבל, אחרי כל כך הרבה שנות מחקר רציני, את הטענות המסוכנות האלה. כנראה שבכל מערכת, בכל משרד, בכל מקום, יושבים אותם פריבילגים שחשים שעולמם חרב, והם מטים את הכף, הם נותנים פתח רחב וגדול לדברים הללו. הם מאפשרים את הזליגה של דברי הבלע האלה אל הציבור. הם שמפרסמים את הפייק ניוז האלה – שיש להם, כמובן אוזניים רעבות בקרב המאזינים, הצופים והמצביעים, שגם הם קוזאקים נגזלים.
זה העידן שבו אנחנו חיות אחיותיי. זאת אומרת, חיות ונרצחות. חיות ונאבקות שוב ושוב על אותן זכויות בסיסיות שלנו. הזכות לחיים. הזכות לביטחון. הזכות להיות אישה. סאקריות, כבר אמרתי?
אלינור דוידוב היא מנהלת תחום הדרת נשים בשדולת הנשים בישראל, חברת תא העיתונאיות.