קבוצה קטנה של נשים לבושות חצאיות וחבושות כיסוי ראש עומדות על מדרגות מול חנות מזכרות. לידן, על ספסל, יושב איש גלוח גבות. הוא שותה קפה, מעשן בשרשרת וצורח בעברית. "כולכן זונות ואמא שלכן זונה. לא יעזור לכן כלום, לא תהיו צדיקות, זה לא מספיק ללבוש חצאית, כיסוי ראש גם לא יעזור, זונות!".
רבנית בבגדים חומים, עיניה עצומות, מתפללת בקול ובדבקות. התלמידות שלה מנסות להתרכז בדבריה, אבל לתפילה נכנסות שוב ושוב הצרחות של גלוח הגבות.
בתוך חנות המזכרות, מאחורי הקופה, עומדים שלושה גברים יפים לבושים בגדים לבנים. פאות ארוכות משתלשלות מתחת לכיפות הלבנות שלהם. לי הם נראים כמו מלאכים. "כאן זה הקניון של רבי נחמן", אומר אחד מהם. מישהי קונה מדבקות עם המשפטים המפורסמים של הרבי. אפשר לקנות גם ברכות ומוצרים נלווים כמו ספרים או מחזיקי מפתחות, ואפשר לשלם בהוראת קבע על פדיון נפש. על כך בדרך כלל מגיעה לך תקיעת שופר, מספרים לי.
"מה זאת אומרת את לא רוצה כלום?", שואל אותי אחד מהם, "במה את מאמינה?".
"בכלום", אני עונה.
"אז מה את עושה פה?", נמחקת העליזות שלו.
"עיתונאית".
"אז תתרמי כסף ליתומים שלנו", הוא אומר בכעס.
בחוץ, ליד הצורח, נעמדות שתי נשים. אחת מהן מספרת על חנות שנמצאת לא רחוק מכאן. מוכרים שם תיקי לואי ויטון. "הוא רוצה תיק ב-150 שקל. אמרתי לו בפתח תקווה אני קונה כזה בדיוק ב-100, אז הוא אומר לי 'בפתח תקווה זה חיקוי סיני, אצלי זה חיקוי טורקי'".
כל אחד והרבי שלו
אני נכנסת פנימה לעזרת נשים. אישה מקומית מברכת אותי בחיוך נטול שיניים. היא עוטפת אותי בסינר שמדמה חצאית ארוכה ואני מתיישבת מול קברו של רבי נחמן מברסלב. האיש שאת תורתו למדתי לפני שנים רבות באוניברסיטה ואהבתי את דמותו הפרועה, הסגפנית, המחוברת לטבע. אהבתי את הג'ינג'י מעורר המחלוקת שיצא נגד חצרות רבנים ודגל בתפילה מהלב, נינו של הבעל שם טוב שהגיע לאומן שבאוקראינה זמן קצר לפני מותו, שביקש להיקבר כאן לזכר 30 אלף היהודים שנטבחו בעיר. רבי נחמן מושך אליו רבים, גם אתיאיסטים כמוני.
אני יושבת על הספסל בין עשרות נשים אחרות, דומות ושונות זו מזו. כולן שקטות מאוד, מתפללות בלחש. מישהי לידי לבושת שחורים, כולל מעיל פוך, היא מתפללת בפנים חמורות סבר, מעבירה דפים בסידור באצבעות דקות ולבנות מאוד, כמעט שקופות. כשהנייד שלה רוטט, גופה ממשיך לנוע קדימה ואחורה בקצב התפילה. אולי זה היה הקדוש ברוך הוא שצלצל?
אישה מבוגרת רוכנת לנשק את האבן שמתחתיה מונחות עצמותיו של רבי נחמן. האבן היא רק חלק קטן מהקבר; החצי השני נמצא מאחורי הקיר, בעזרת גברים. שומעים משם קולות רבים. מישהו צועק, מישהו שר, מישהו צוחק ומישהו בוכה. אני מתה לדעת מה קורה שם אצל הגברים. זה נשמע כל כך הרבה יותר מעניין.
הרבנית וקבוצת הנשים שעמדו קודם בחוץ נכנסות. הרבנית מדברת בקול רם והנשים שיושבות על הספסלים מרימות ראשים, נראות לא מרוצות. "תראו אותה, כולה רוח וצלצולים ושופוני", אומרת אישה צעירה לאף אחת. אחרי דין ודברים בין הרבנית לכמה נשים, הקבוצה מורידה את הווליום. על ספסל אחר מתחילה מישהי לבכות. אני מחייכת אליה והיא מחייכת בחזרה בין הדמעות.
כמתבוננת מהצד על סצנה שזרה לה, זו בעיניי התמצית של אומן. לצד הניצול הציני האופייני לקברי צדיקים, לצד העסקנות והמסחרה סביב רבי נחמן, יש כאן אנשים שהמקום הזה עושה להם משהו. נחמה קטנה או התעלות גדולה, התרגשות אמיתית או מזויפת של מחפשי "האורות", מילה מקבילה להתעלות רוחנית הנהוגה אצל הברסלבים. גם אם בין הרבנים והרבניות מסתובבים אנשים מונעי-אגו שמחפשים עדת מעריצים, בין כל אלה מרחפת רוחו של אדם גדול. היא מרחפת מעל הנהר הקרוב, מעל צמרות העצים ומעל ראשיהם של האנשים שבאים אליו. את חלקם הוא מנחם. אחרים הוא ממלא.
כל אחת והאור שלה
הוזמנתי להצטרף לנסיעה מאורגנת בת חמישה ימים עם הרבנית רונית ברש, אולי הרבנית הכי מוכרת בישראל. ברש חזרה בתשובה לפני 14 שנה, שינוי דרסטי למי שהייתה מפיקת מסיבות טבע וסלקטורית במועדון "הפורום" בבאר שבע. זה סיפור טוב, ובהתאמה פורסמו עליה כתבות בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה, נעשה עליה סרט דוקומנטרי, היא השתתפה בסדרת הדוקו "שש אמהות", יש לה ערוץ יוטיוב ומדי שבת היא נותנת הרצאה בפני מאות נשים.
פעמיים בחודש מגיעה ברש לאומן עם קבוצה של עשרות נשים - צעירות, מבוגרות, אימהות עם בנותיהן, חברות, סבתות. יש רווקות שבאות לבקש זיווג, אימהות עם ילדים חולים בבית, נשים שמנסות להרות. מדי יום מארגנת ברש עבורן פעילויות שונות כמו מסיבת חינה שבה הרווקות לבושות שמלות כלה, הפרשות חלה או שיעורי תורה בסגנון הרצאות מוטיבציה, שבמהלכם הנשים משתפות אותה בחלומותיהן (יש כאן משתתפת ריאליטי, זמרת. היא חולמת על קיסריה, מתייפחת על הכיסא). את הטיול מלווה טל, המדרבקת הקשוחה, וברש תוקעת מעת לעת בשופר מצופה אבני סברובסקי. המסיבות כאן מזכירות לפעמים מסיבות בר מצווה או חתונה. "אני עושה את זה כדי למשוך אותן", אומרת ברש בישירות וללא שום התנצלות והן מתות עליה, מעריצות אותה.
אפשר להתבונן על זה בהתנשאות ולעג, אבל כשמדברים עם הנשים הללו מגלים סיפורי חיים קשים. בישראל הן חוות כאב ויגון, וכאן בארץ הזרה הן מוצאות נחמה. ברש היא עבורן כמו קואוצ'רית, מעודדת להעז לרצות יותר מהחיים וגם לדעת לבקש מהם יותר.
"אני כבר פעם שלישית עם רונית באומן", אומרת לי אחת מהנשים. "בכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני מתמלאת באנרגיות. כל פעם אני מרגישה את האורות אחרת".
"אני עדיין לא באורות", אומרת מישהי אחרת. "אני אהיה באורות בשופינג".
לאבד את הילד של האנס שלך
סיפור חייה של ברש נפרש בפנינו יום אחד כשאנחנו אוכלות במקום בשם "גוטה", עם טבחיות אוקראיניות שמכינות אוכל מרוקאי לא רע.
"מי כאן הייתה מתחלפת בחבילה של החיים שלי?", שואלת אותנו ברש. בחורה יפה וביישנית, בת 19, מרימה יד ולוחשת משהו לרבנית. "היא אומרת שהייתה מתחלפת איתי בגלל שאני יהודייה והיא לא", מספרת לנו ברש. הקהל מוחא כפיים ואנחנו למדות שהנערה עובדת כקופאית ונמצאת בתהליכי גיור.
"את צריכה לקחת את כל החבילה", מזהירה אותה ברש, "להיות אני זה אומר: את בת 41, נשואה לאילון, יש לך חמישה ילדים. את טסה פעמיים בחודש לאומן וגם למרוקו. אין לך רגע לעצמך. הבריאות שלך רופפת מאד. יש לך קריש רדום ברגל, הריאות שלך לא משהו. עדיין רוצה את החבילה?", היא שואלת. הנערה אומרת שכן.
"בטח, זה בגלל הטיסות, איך לא תרצה? אני הייתי מתחלפת איתה", אומרת מישהי מהקהל.
"עכשיו אקח אותך 27 שנה אחורה", ממשיכה הרבנית, "אני בת 14 ואני נוסעת באוטובוס לבאר שבע לפגוש בחור בן 17 שהכרתי. פעם ראשונה שאני נוסעת מחוץ לקריית גת. הוא לוקח אותי לבית הספר היכן שעל אחד הקירות יש גרפיטי. שם הוא אונס אותי".
"ולא צעקת?", שואלת מישהי.
"לא היה לי קול. נלחמתי על החגורה. ידעתי שברגע שהיא תיפתח - הלך עליי. אחר כך נסעתי באוטובוס והרגשתי שכולם רואים עליי. כשהגעתי הביתה ההורים כעסו כי שיקרתי להם שאני אצל חברה, ואמא שלי פתאום צעקה 'אנסו אותה!'. זה היה בשבילי סימן להגיד שכן, אבל שתקתי. הלכתי לחדר, לקחתי את הלבנים שלי עם הבתולים עליהם והחבאתי בארגז שמתחת למיטה. חשבתי שהסוד ייעלם.
"אחרי חמישה חודשים משהו קרה לי בבטן. לא הרגשתי טוב כל הלילה ובבוקר אמרתי לאבא, 'בוא ניסע לבית החולים'. עשו לי צילום רנטגן והאחות יצאה אליי ואמרה, 'הרופאה קוראת לך, נראה לי שאת יודעת למה'. כל הדרך לרנטגן התפללתי שיקרה נס, שאתעורר מהסיוט, שזה לא קורה באמת. אבל הייתי בהריון.
"אבא התיישב על הרצפה ובכה את חייו. אחר כך הוא קם ואמר 'טוב, אפשר לעשות הפלה'. הרופאה אמרה לו שאי אפשר בחודש חמישי, והוא ניסה הכל: 'אני אביא רופא פרטי, אני אשלם בשחור, לא אתן להרוס את החיים שלה'. מאותו רגע היו צמודים אלינו שני מאבטחים. שבועיים בילינו בסורוקה כשאבא שלי ישן על הרצפה על ידי. כשהיה בבית ואמא ראתה אותו בוכה היא שאלה אם יש לי סרטן. הוא אמר לה 'הלוואי'".
כשהגיע זמן הלידה הייתה ברש לבד, ללא הוריה. "לא קראו לאמא שלי. הייתי לבד, ילדה בת 14 עם גוף של בת שמונה. נולד לי תינוק במשקל 4.3 ק"ג ואני עם תפרים מלמעלה עד למטה. אני יושבת על ידו שלושה ימים ולא זזה ממנו, לא מפסיקה לגעת בו. הוא נולד עם עיניים כחולות גדולות ושפתיים אדומות. הוריי לא רצו לראות אותו כדי לא להיקשר. הגיעה העובדת הסוציאלית להחתים אותי על מסמכי אימוץ ואני אמרתי שכל עוד לא נעשה דבר עם האנס, אני לא חותמת על כלום. לקחו אותי במונית למשטרה להגיש תלונה".
"האנס ידע שאת בהיריון?", שואלת מישהי מהקהל.
"כן. הוא אמר שזה לא שלו. והכי חצוף שהחתימו אותו על ויתור אבהות. בסופו של דבר התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. חזרתי למסגרת כאילו כלום לא קרה, אבל כולם ריכלו עליי. התחלתי לברוח, עברתי לבית ספר אחר, אחר כך ברחתי עד ארה"ב. ואז פגשתי את אילון. אמרתי לו: 'זה הסיפור שלי, זה שם האנס, הילד שלי היום בן כך וכך ואני לא בורחת יותר'. הוא אמר לי, 'אני רוצה להתחתן איתך והילד הזה הוא גם הילד שלי'".
ברש חשפה את סיפורה בעיתון "לאשה". שני ילדים מאומצים קראו אותו. אחד מהם, אחרי שפתח את תיק האימוץ, מצא בו את הכתבה על אמא שלו.
"האמא המאמצת הטילה וטו - או היא או אני. ולא ראיתי אותו. הוא יודע מי אני ואני יודעת מי הוא, ואני מחכה. זה הסיפור שלי", מסיימת ברש. "את עדיין רוצה את החבילה שלי?".
למצוא את הדרך אל הבת שלך
ברש כבר לא אוהבת לדבר על האונס. לא בראיונות. "אני לא רוצה להיות הרבנית הזאת שקרה לה כך וכך", היא אומרת. אבל לסיפור שהיא חולקת בפתיחות כזאת יש משמעות גדולה.
מאוחר בלילה אני יושבת עם אחת הנשים מהקבוצה. "עברתי התעללות מינית בבית, כשהייתי ילדה", היא מספרת, "כמו שהיא אמרה שלא היה לה קול, אני הרגשתי ככה רוב חיי. כשאני שומעת אותה מספרת את מה שקרה לה, זה נותן לי כוח, משהו נפתח אצלי".
ברש אינה דמות שנוחה לכולם. רבניות רבות אחרות מנסות לחקות אותה או לריב איתה, אחרות מחפשות את קרבתה לשיתופי פעולה. רבנים רבים מתקשים לראות אישה סוחפת אחריה רבות כל כך. המחזיר בתשובה הרב אמנון יצחק טרח לצלם את עצמו ליוטיוב ולספר על "רשעותה" של ברש - היא רוקדת על הבמה כשידוע לה שהסרטון יופיע באינטרנט, מרפקיה לא מכוסים מספיק, היא מביאה זמר חילוני שצועק לבנות "תקפצו תקפצו" (והרב יצחק גם קבע ש"ידוע למה"). קשה לא לראות את האירוניה; הרי גישתו מדגישה דווקא את חשיבותה של ברש.
"אני פמיניסטית, אבל לא אצהיר על זה כדי לא להרתיע את מי שלא רגילה לזה או שהמילה יוצרת אצלה אנטגוניזם", היא אומרת בשיחה איתי. "אז אעביר את המסר בדרך אחרת. התכשיטים האלה, הבגדים, המותגים - הם לא הטעם שלי בכלל, אני הולכת איתם כדי להיות קרובה אליהן".
"אלה גוצ'י אמיתיות?", אני מצביעה על הנעליים.
"לא, איפה, מסין", היא צוחקת, "אני גם מתעדכנת במוזיקה, במה הן אוהבות. אני עצמי בכלל מילדי אור הירח, אביב גפן של פעם".
זאת לא הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי. הנסיעה יוצאת לדרך זמן קצר לאחר המחאה על אפליית להט"ב בעקבות חוק הפונדקאות, והיא מביעה את דעתה באחד משיעוריה: "לכולם מגיעה משפחה, גם להומואים וללסביות". גל של תמיהה וחוסר שביעות רצון עובר בין חלק מהיושבות המבוגרות יותר.
"הבת שלי לסבית", מספרת לי מאוחר יותר אישה מבוגרת בקבוצה. "שבע שנים לא דיברתי איתה, התביישתי. בסוף הבן שלי אמר לי להרים את הראש. ראיתי שאנשים כמו אסי עזר ואמיר פיי גוטמן יצאו מהארון, אז מי אני שאגיד משהו? והיא התחתנה עם אישה ועשתה ילדה מבנק הזרע. היום אני מדברת עליה בגאווה ונורא מצטערת על השנים שלא דיברנו".
הזמר והנשיא
"בת אל, בת אל, אנחנו מתקדמות בלעדייך", צועקת איזו רבנית במגפון ומפרה את השלווה של גן סופיה היפהפה.
עגלת גולף חשמלית חולפת על פניי במהירות מטורפת, עושה סיבובים בגן כשמהרמקולים בווליום מחריש אוזניים. על מושביו יושבות בנות בחצאיות ארוכות, מוחאות כפיים ושרות עם המוזיקה. יש כאן פרחים בכל מיני צורות. לצדם וביניהם, בפוזות רומנטיות, מונחות התיירות הישראליות. הן מצטלמות לאינסטגרם.
מארגני הנסיעות מספרים שגן סופיה נקרא על שמה של סופיה אחת שניסתה להציל יהודים מטבח נורא שהיה כאן, אבל זה לא נכון. אין שום תיעוד לכך שסופיה אהבה יהודים או דאגה להם. היא הייתה אצילה יפה ובעלה בנה את הגן הזה וקרא לו על שמה. "להיות באומן ולא להיות בסופיה?", אמר-שאל רבי נחמן ואני חושבת שהוא המליץ המלצה תיירותית נכונה של חובב טבע. הגן הזה יפה כל כך ויש בו עשרות אלפי סוגים של צמחים ועצים.
העיר התאומה של אומן היא אשקלון, אבל החלק המתויר – אתר קברו של הרבי נחמן, שמכונה "היכל ציון" - מזכיר יותר את בני ברק. מלוכלך, מלא בניינים חדשים וכעורים או ישנים ומוזנחים. המלון שלנו נמצא מטרים ספורים מערימות אשפה מצחינות שלא מפונות ימים רבים. ליד האשפה עומד עץ תפוחים יפהפה. כל השילוט בעברית, כמובן. יש סושי כשר וסלון יופי "בת מלך" שמגיעות אליו ישראליות ועושות מסאז' ב-80 שקל או מני-פדי ב-60. וזה עוד נחשב מחיר גבוה בהשוואה לסלוני יופי אחרים בעיר.
יש בשכונה לימוזינה לבנה לזוגות שבאים להתחתן כאן. היא עומדת ברחוב פושקין. יש בית כנסת על שם הרב עובדיה עם שלט ענק שנושא את תמונתו ויש המון המון חנויות קטנות שמוכרות מותגים מזויפים לצד כיפות, כיסויי ראש ויודאיקה זולה. לאחת מהן קוראים משום מה "מזכרות טראמפ".
האבסורד הוא שדווקא האזור הפחות יפה של אומן הוא היקר ביותר, כי תושבי העיר מתפרנסים אצל המעסיקים הישראלים והתיירים היהודים מספקים להם עבודה. דיסוננס נוסף הוא שרבים מהמגיעים לכאן הם בעצמם אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מישהי סיפרה על אישה שצעקה לרבי נחמן "שלח לי מכונת כביסה", כי שנה שלמה כיבסה בידיים כדי לחסוך בשביל להגיע לכאן. הנשים שאיתי בקבוצה מרוויחות במקרה הטוב 4,000 שקל בחודש. אחת מהן אמרה שהחלום שלה הוא להרוויח 5,000. בסלון "בת מלך" מספרת מישהי שרק כאן היא מרשה לעצמה טיפולי יופי. "עם המחירים בארץ זה לא אפשרי. הבעיה היא שחלק מהבנות חושבות שהן קנו את המקומיים, ראיתי גם מכות שהן החטיפו לאוקראיניות".
נהגי המונית כאן יודעים לספור כסף בעברית ולהגיד "בננות, תעלו לאוטו". אחד מהם מראה לי תמונה שלו עם אייל גולן, שביקר כאן בראש השנה. בוודאי שהוא יודע מי זה אייל גולן: הרי כשהבננות עולות בקבוצות למוניות, הנהגים על אוטומט משמיעים אותו בפול ווליום.
הצדיקה והפצוע
אני יורדת לנהר עם ציפורה, אישה מבוגרת ומלאת שמחת חיים שהכרתי כאן. היא גננת שהגיעה לבקש רפואה לבנה. עשרות אלפים מגיעים אל הנהר בראש השנה לעשות תשליך. לא מזמן הוצב כאן צלב ענקי ועליו ישו המיוסר; סיפרו לי שהמקומיים רצו לסמן כי אומן, למרות הכל, שלהם. היה מי שניסה להפיל את הצלב, וחלק גדול מהגברים עברו לצד אחר של הנהר כדי לא לראות אותו. המאבטחים מטעם החסידים מגנים על הצלב באירועים גדולים ומוודאים שלא יאונה לו רע.
בדרך חזרה אני נתקלת בקבוצה קטנה ונסערת. דרמה התרחשה בציון: גלוח הגבות שפך קפה על אישה. למזלה הוא היה פושר. "מסכן", אומרת האישה, "הוא לא בריא בנפשו. הוא מהפצועים של רבי נחמן, ככה אנחנו קוראים להם. הרבה מגיעים לפה ומשתגעים כאן עוד יותר. רבי נחמן מקבל את כולם וזה מאוד יפה, אבל הוא צריך השגחה וטיפול פסיכיאטרי".
אני ניגשת לציון ומגלה שם את הפצוע של הרבי. "את צדיקה", הוא אומר לאישה עם מטפחת על ראשה. "את יכולה להוריד את המטפחת, גם הרב בלרנד היה אומר שאת צדיקה".
אחר כך הוא קופץ על הגדר ונעלם בתוך השיחים.