עשר שנים חלפו מאז שחייה של רונית זיגלשטיין התהפכו מהקצה אל הקצה. היא היתה אז בת 39, נשואה לגבר שהיה אהוב נעוריה, אמא לשני ילדים ובעלת עסק שילוח משגשג שניהלה עם בעלה. ואז, בפברואר 2007, הכל השתנה כשיצאה מביתה לסידורים בתל אביב, כשבמהלך ביצוע רוורס עם רכבה דרסה את פולה לריאה. אם לשתי בנות צעירות ועובדת במעבדה בכירה בבית החולים בילניסון.
"רוורס קטן, מאוד מבוקר כשהכביש כבר מתפנה - ופתאום אני שומעת בום בשמשה האחורית", היא מספרת בראיון מיוחד שישודר בתכנית "אנשים". "אני אומרת לעצמי, מה זה יכול להיות? אני יוצאת החוצה, מסתכלת על השמשה האחורית, רואה שהכל בסדר ואני ככה רוצה לחזור ולהמשיך לנסוע. אבל אז אני רואה שכולם עומדים ומסתכלים עליי. אני מיישרת עוד טיפה את המבט ומזהה אישה ששרועה על הכביש. אני מתחילה לרוץ לכיוון שלה ובידיים ממש רועדות אני מנסה לחייג לאמבולנס ולמשטרה. אני מגיעה אליה, אני רואה שהיא בהכרה, שהיא בסדר".
אבל פולה לריאה לא היתה בסדר. למחרת הטלפון בביתה של זיגלשטיין מצלצל ונציג מהמשטרה מבשר לה שהאישה בת ה-51 נפטרה בלילה, ושעליה להגיע לחקירה. מבלי באמת לעכל את שהארע, לעכל את שעשתה, זיגלשטיין מגיעה לתחנת המשטרה ולא מפסיקה לבכות. "את מגיעה לשם אדם נורמטיבי ואת פתאום הופכת לאחרון הפושעים", היא משחזרת.
שלושה חודשים אחרי התאונה, הוגש כתב האישום, וכעבור שלוש שנים ניתן גם גזר הדין. השופט גזר עליה עשרה חודשי מאסר בכלא "נווה תרצה", פסילת רישיון למשך 12 שנים וקנס כספי. "בעלי שיושב לידי מתחיל לבכות, ואחרי כמה דקות הוא נתן לי יד ואומר לי: 'בואי, נגמר, הולכים'. אף אחד לא מאמין שזה באמת יכול לקרות לו אבל הנה גם אני לא חשבתי שה יכול לקרות לי וזה קרה".
ניסית ליצור קשר עם המשפחה?
"הגעתי לשבעה מתוך כוונה להביע חרטה וכאב והם לא הכניסו אותי. הם הגיעו לכל הדיונים ומאוד התעקשו שאני אגיע לכלא. אני לא שופטת אותם, הדבר היחידי שאני יכולה להגיד זה שאני מאוד מצטערת. הלוואי וזה לא היה קורה, והלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אבל אי אפשר".
"כבר הרגשתי שהחיים מתחילים להתחבר, ופתאום הדבר הזה"
הדריסה וגזר הדין משפיעים על כל בני המשפחה. ספיר, בתה של זיגלשטיין, הודרה על ידי חבריה בבית הספר, ולבסוף אף עברה לבית ספר אחר. במקביל, העסק שהקימה יחד עם בעלה החל לקרוס ולהתמוטט. הלחצים, החרדה והאשמה משפיעים קשות על המשפחה, ושבועיים לפני הדיון בבית המשפט העליון, זיגלשטיין מחליטה להתגרש מבעלה אחרי 22 שנות נישואין. היא עוזבת את הבית יחד עם הילדים ועוברת להתגורר בעליית הגג של אחותה.
כשמגיע יום הדיון בעליון, השופט עודד מודריק דוחה את בקשת הערעור שהגישה, ובנובמבר זיגלשטיין מתחילה לרצות את עונשה. "בלילה הראשון בכלא אני שוכבת במיטה שלי, ואני לא מצליחה להרדם. אני מבינה שזו שמעליי רוצחת. זו שמצד ימין גם היא. זו שמעליה גנבת שלקחה ללקוחות שלה לא מעט כסף. ואז אני אומרת לעצמי, אנחנו נעולות בתא שלנו ולא יכולות לצאת. ובנקודה הזו תופס אותי געגוע כל כך חזק לדברים הכי טריוויאלים. היום אני יודעת ששום דבר לא מובן מאליו, אפילו הדברים הכי קטנים של החיים".
בזמן שהותה בכלא זיגלשטיין מתחילה לחפש עורך דין שייסיע לה לתאם את חופשות הצבא של בנה הבכור, שנמצא באותה עת בקורס קצינים, עם מועדי הביקור בכלא. היא יוצרת קשר עם עו"ד גיא רוזן, איש עסקים מצליח שהכירה בעבר. רוזן מחדש את רישיון עריכת הדין שלו כדי שיוכל לבקר את רונית בחופשיות בבית הכלא והקשר ביניהם מתחיל להתהדק. "באיזשהו שלב אני מרגישה שאני ממש מחכה לביקורים האלה, ולאט לאט התפתח שם סיפור אהבה מאוד חזק".
אחרי שישה חודשי מאסר, זיגלשטיין מתחילה לשקם את חייה. היא שוכרת דירה קטנה ומתחילה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין ביום, ובלילות מחדשת את לימודי המשפטים שהפסיקה. מלאת אופטימיות, היא מתחילה לתכנן את חייה החדשים - ואז היא מתבשרת שחלתה בסרטן.
"באיזשהו שלב כבר הרגשתי שהחיים מתחילים להתחבר, ופתאום הדבר הזה. ואז אנחנו יוצאים מבית החולים ואני מגיעה הביתה ואני מגיעה ככה דרוכה לילדה שלי ואני מחבקת אותה. כן, אבל אני רוצה להסביר לה שיהיה בסדר. אבל בשנייה שאמרתי לה את הכן היא פשוט נופלת על הרצפה והיא צועקת לי 'אמא את שקרנית. את שיקרת לי. את הבטחת לי שביום שאת יוצאת מהכלא את בחיים לא תעזבי אותי יותר'. אני מנסה להרגיע אותה ולחבק אותה אבל זה לא עוזר לי באיזשהו שלב מרוב בכי היא פשוט מאבדת את ההכרה".
מהכלא - לבמת ההרצאות
למרות המחלה, זיגלשטיין הצליחה לסיים את התואר במשפטים, ומאז אף הספיקה להשלים תואר שני במשפטים ועבדה כמגשרת. לפני שנתיים פנתה אליה חברה בבקשה שתספר בערב חברה את סיפור חייה. קהל השומעים לא העלה על דעתו שמדובר באסירה משוחררת שסיפורה יכול בקלות לפרנס סרט הוליוודי. ערב החברה הקטן הפך לסדרת הרצאות מבוקשת ומאז אלפים ברחבי הארץ מגיעים לשמוע אותה מדברת.
יש אנשים שישאלו למה את, אישה המורשעת בהריגה, בכלל מתראיינת, למה את לא מסתתרת? איך את לא מתביישת?
"אני באמת חושבת ששילמתי את חובי לחברה. אני מצרה וכואבת על האירוע הזה והלוואי שהוא לא היה קורה. הגעתי למקומות הכי נמוכים שיש, אז אי אפשר להגיד שזה לא פוגע. מה שמבדיל בין אנשים הוא כמה אתה מצליח להתאושש מהמקום הזה וכמה אתה מצליח לשנות. אני מאוד אוהבת את החיים שלי, מאוד אוהבת את הילדים שלי ואת יודעת, כל בן אדם שאומרים לו שיש לו סיבה אחת שבשבילו הוא צריך לחיות - הוא כבר ימצא את הדרך".
הראיון המלא עם רונית זיגלשטיין ישודר בתכנית "אנשים", ביום שני הקרוב ה-20 בפברואר בשעה 18:50.