מורן (שם בדוי) – היא אחת ממנהלות עמוד הפייסבוק הכי בוער בתקופה האחרונה: When she works. העמוד, שמביא עדויות בגוף ראשון של נשים שעבדו בעבר או בהווה בתעשיית המין, מצליח להצית לא מעט קרבות בין צרכני זנות, עובדות בתעשיית המין ופעילות פמיניסטיות. בטח בתקופה בה אושר חוק הפללת זנאים, מועדוני החשפנות ממתחם הבורסה הוצאו מהחוק ובכלל, החברה הישראלית הולכת ומפנימה את המשמעויות המוסריות של צריכת בני אדם.
חוק הפללת הזנאים שנוי במחלוקת ומכיל בתוכו לא רק את הפללת הלקוח, אלא גם הפניית משאבים לשיקום נשים שמעוניינות להפסיק לעבוד בתעשיית הזנות. אבל זה הצד הפחות מדובר שלו, לא כל כך אטרקטיבי אבל חשוב בהרבה. כי לשם צריכות להיות מופנות האנרגיות שלנו, לא משנה איזה צד בחרנו לקחת בדיון. "חשוב יותר להפנות תקציבים לנשים שרוצות לצאת מזנות, וגם לעשות את זה נכון, לא להגיד להן שזנות זה סוג של התמכרות, אלא לטפל בהן באופן שהן צריכות. החוק של הפללת הלקוח הוא כמו לשים פלסטר על רגל כרותה".
הטענה המרכזית של מורן, היא שהפוקוס על הפללת הצרכן לא תמים ובעיקר מהווה מן ניסיון לגרוף פופוליזם על חשבון עובדות המין. "ככה השיגו את התמיכה של נשים שנוח להן להגיד שזה קשור לתרבות האונס. כי מי יתמוך בחוק שמדבר רק על לשקם זונות? את מי זה מעניין? זונות לא מעניינות אף אחד בעולם הזה".
אם יש תפיסה אחת שחשוב למורן לפרק, היא שהעמוד שלה הוא לא פלטפורמה לקידום הזנות כמקצוע נורמטיבי ושמח שמכיל ארסנל של נשים עשירות שנהנות ממין. לצד מיתוס הזונה המאושרת אפשר למצוא גם סיפורים יותר מורכבים ונרטיבים שמצמיחים תגובות מבולבלות.
כזונה לשעבר, מורן מנסה לקחת חלק פעיל בדיון עם זווית פחות פופולרית וזה נשמע די הגיוני כשהמדינה מחוקקת חוקים שנוגעים לה ולעובדות בתשיית המין. כך ראוי שיוכלו להביע את דעתן בנושא, או לכל היותר להשמיע את קולן גם אם הוא לא מתיישב על שום נרטיב. זה לא שהן מרוצות וגם בהחלט – לא מאושרות, הן כן זקוקות לעזרה. אבל מסוג אחר. זו גם הסיבה שהן רוצות את הפעילות הפמיניסטיות לצדן.
"מיתוס הסטודנטית השמחה ומיתוס הנאנסת המסוממת הקורבנית, כל אחד מהם מקודם על ידי בעלי אינטרסים אחרים״, מסבירה מורן. "כמו שלזנאים יש אינטרס לקדם את מיתוס הסטודנטית השמחה, כך לנשים שמקבלות כסף על שיקום זונות יש אינטרס לקדם את מיתוס המסוממת הנאנסת". מורן והשותפות שלה סך הכל מנסות להגיד שהאמת לא נמצאת בשום מקום ופייר, זה מערער.
אפשר לא להסכים עם קו המחשבה של מורן, אך המתנגדות שלה האשימו אותה בגלוריפיקציה של תעשיות המין – וזו ממש לא הייתה המטרה. "כמה מהפוסטים הפופולריים יותר היו כאלה של ׳סבבה לי׳. אבל גם פרסמנו פוסטים של סיפורים מורכבים יותר וההאשמות עברו לחוסר עקביות בעמדה שלנו. אנשים לא מוכנים לקבל את זה שיש אמצע".
את מיתוס הזונה המאושרת מורן מנפצת מאוד בקלות בעצמה, כשהיא מספרת על החוויות האישיות שלה. זה נכון, היא לא סבלה מהעבודה, היא לא הגיעה לרחוב, היה לה את החופש לסרב ללקוחות והיציאה מהעולם הסתכמה בשיחת טלפון. ועדיין, לא תתפסו אותה מודה שהיא נהנתה.
"הפעולה הפיזית עצמה הופכת להיות מכנית"
אי אפשר לנהל ראיון עם אישה שעבדה בזנות מבלי לתהות איך היא מצליחה להשהות את מנגנון הרתיעה שלה כשהיא נדרשת לשכב עם שמונה גברים זרים מדי יום. אצל מורן, זה פשוט הפסיק להיות קדוש. ״בואי נגיד שגם לפני שהתחלתי לעבוד לא הרגשתי שאני שלמה לחלוטין עם הגברים שאני מגיעה איתם למצבים אינטימיים. כולם עוסקים בחדירה עצמה, אבל את עוברת איזו נקודה שבה זה כבר לא דבר קדוש, ואז זה הופך להיות כאילו מישהו נוגע לך בשיער. את יכולה לחשוב על דברים אחרים תוך כדי, את יכולה להתרכז בזה אם את רוצה. ואז מה שנשאר מעבר זה איך הבן אדם מתנהג, מי הוא מה הוא, מה יש לו לספר על העולם, הוא נחמד או לא, הוא מעצבן אותך. הפעולה הפיזית עצמה הופכת להיות מכנית. יש מקומות משפילים, כן. גם כשאת מקבלת דחייה זה משפיל. מישהו יכול לראות אותך ולהתאכזב וזה חלק מהעניין של לעבוד עם המראה שלך. גם שחקניות בטח חוות את הדברים האלה״.
אבל אם הזנות הייתה נעלמת מהעולם, זה לא היה גם מפחית את ההטרדות המיניות? היא לא מנציחה את יחסי הכוחות?
״על איזו חברה את מדברת? את מדבר על חברה אנושית או על חברה שמורכבת מאנשים שעברו טרנספורמציה לחייזרים? ואם את מראש לא מאמינה במערכת האכיפה בגלל איך שהיא מטפלת בתלונות על הטרדות מיניות או על אונס, למה בכלל לפנות אליה כפתרון למשהו?״
בנקודה הזאת כבר קשה לי להתווכח עם מורן. היא לא אומרת שהתופעות האלה אינן קיימות, והיא גם אומרת שאין לה אמון בגברים בכלל. במילים אחרות, הגישה שלה אליהם ולתרבות הפטריארכלית לא שונה משל הנשים הפמיניסטיות שיוצאות נגדה, אבל היא מנסה להחזיר את העיסוק לנשים עצמן, ובעיקר לתת להן קול. זה ניסיון של אוכלוסייה נשית מוחלשת לדבר עם האוכלוסייה הנשית שמנסה להגן עליהן ועל הדרך - לפחות לפי טענתן - פוגעת בהן.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקבוצה של מורן משמשת קרקע פורייה לזנאים שחרדים לעתידים. "אני לא אוהבת את הניסיון להיתלות בעמוד שלנו כדי לדקלם כל מיני מנטרות ריקות ומשעממות", היא אומרת עליהם. "הם לא באמת מבינים את המורכבות של זנות, הם מבינים את מה שנוח להם להבין. אני אקח את האנשים האלה כלקוחות, אבל אני לא רוצה שהם ישפיעו על השיח. כשהם מגיבים בעמוד, אני משתדלת לחנך אותם ולהוריד להם את האגו. הבחור הזה מאמנות הפיתוי, איך קוראים לו? סניה? הוא בא לשם והתחיל להשתלט, אז העמדתי אותו במקום ואמרתי לו שאם אנשים כמוהו תומכים בנו, אנחנו במצב מאוד גרוע".
הגברים, לקוחות הזנות שצצים מכל החורים ולפתע מקדמים אג'נדה פמיניסטית ליברלית מזויפת עד לכדי גיחוך, הוא הקול השלישי בויכוח הזה. אבל הוא לא רלוונטי באמת. גם הנשים שעוסקות בזנות לא ילחמו על זכותו של הגבר לזיין אותן. יש להן כמה קצת יותר עניינים דחופים, וההסתכלות עליהן ועל הלקוחות כאל מקשה אחת פוגעת בהן.
"זה לא טוב לצאת נגד פמיניסטיות, אני מודעת לזה"
למורן ברור שהניגוח בפעילות הפמיניסטיות הוא בבחינה של ירייה לעצמה בשתי הרגליים – אבל בקרב היריות הזה היא כבר ספגה מהן לא מעט מכות. "הן היו הראשונות שהאשימו אותנו שאנחנו בעצם זנאים, וזה סופר מעליב, כי אנחנו יודעות מה הן חושבות עליהם. זה הרבה יותר פוגע לקבל דחייה ודה-לגיטימציה מנשים. היה דיון ב׳שיח פמיניסטי׳ האם לתת לנו להמשיך לשתף תכנים מהעמוד. בסופו של דבר הן הגיעו למסקנה שהמחויבות הפמיניסטית להשמיע את הקול של הנשים המוחלשות עולה על הנזק המדומיין שיכול להיגרם מחשיפה לפוסטים האלה. אני לא נראית לך מוחלשת, אבל רוב הנשים שנמצאות בתוך התחום הזה הן כן. גם הסטודנטיות 'השמחות'. אלה נשים שלא יכולות לדבר ושהמוביליות החברתית והתעסוקתית שלהן מוגבלת".
לקול של מורן מותר להישמע גם אם הוא לא פופולרי ומעורר מחלוקת. עדיין ראוי לכלול אותה בדיון ובכל זאת לאחוז בעמדה אחרת. בינינו, היא בין כה כבר הפסידה בדיון. אין שום סיכוי שהמדינה תתחשב בנשים מסוגה, כי אף אחד לא מאמין שהן קיימות.
עמוד הפייסבוק של מורן, מביא סיפורים אישיים, ספציפיים, אנקדוטליים, אבל הוא לא מתיימר להיות גוף מחקר. גם אם נשים שעובדות בזנות יודעות יותר מכולנו על החוויה היומיומית, וממש כפי שהעמוד המדובר מכיל עדויות של נשים שמעוניינות להמשיך ולעסוק בתחום, המחקרים מלאים בציטוטים ועדויות של נשים שעוברות אלימות קשה וסובלות מפוסט טראומה, וכמו בכל סיטואציה אחרת - קודם כל צריך לדאוג למי שחייו בסכנה.
"נשים בזנות הן לא מקשה אחת. הן לא ׳הזונות׳. לא כולן אותו הדבר ולא כולן חושבות אותו הדבר. הן נשים, כמונו", אומרת נטלי לוין אוחנה, מנהלת הפרויקטים וההסברה של מכון תודעה - העמותה למאבק בתופעת הזנות. ״ההערכה היא שיש 12,000 נשים בזנות בישראל ורובן נשים בגירות. מדובר בהמון נשים, אז מתוכן יש גם מי שרואות את עצמן כמי שעובדות בזה בבחירה מלאה וטוב להן. אנחנו לא יכולות - וגם לא מנסות - להתווכח או לפסול או להגיד שהדעה שלהן לא לגיטימית, כי היא כן. הן נשים בזנות וצריך שיהיה להן קול. יחד עם זאת, כשלוקחים בחשבון את הנתונים, זה לא בהכרח קול שמייצג את רוב הנשים בזנות. יש נשים בזנות שהקול שלהן לא נשמע, והוא לא סתם לא נשמע. זה לא מקרי מי שיכולה להשמיע את הקול שלה, היא מלכתחילה אישה מסוג מסוים שנמצאת בזנות. אולי יש לה יותר כוח, אולי יש לה יותר שליטה, אולי היא בוחרת את הלקוחות שלה, אולי היא בכלל עצמאית ואין לה סרסור״.
חשוב להבין שהזונות "המאושרות" הן אחוז קטן. הן לא מייצגות את רוב האוכלוסייה של עובדות המין. כך שהפגיעה במי שמרוצה ממקום העבודה שלה, לא יכולה לבטל את הצורך בחוק – כי הוא מגן על אלפי נשים שכן נפגעות. בסופו של דבר, אם יש תופעה חברתית כלשהי שהיא בסדר עבור אנשים מסוימים אבל יוצרת נזקים פיזיים ונפשיים לכל היתר, החוק מגן על מי שנפגע. והרי ברור שזנות מצלקת נפשית ופיזית ולא חסרות עדויות שיגבו את הטענה הזו. "יש מי שזה הורס את חייה. הפגיעות הן כל כך קשות שאין שום דבר שיכול להצדיק את המשך הקיום שלהן", מסכמת לוין אוחנה.
והנה קצת מהנתונים שלוין אוחנה מדברת עליהם - 74% מהנשים בזנות מעוניינות להפסיק לעסוק בתחום, כ-70% מהעוסקות בזנות סובלות מפוסט טראומה (כתוצאה מהעיסוק עצמו, לא ממקרה שאירע לפני כן), 82% עברו תקיפה פיזית בתקופה בה עסקו בזנות, כאשר 55% מהתקיפות נעשו בידי לקוחות, וגורם המוות מספר אחת של נשים בזנות הוא אלימות ורצח.
הנתונים האלה מוטלים שוב ושוב בספק על ידי מי שמנסות ומנסים להילחם נגד החוק, אבל האמת היא שהוויכוח על האם מדובר ברוב או במיעוט לא ממש משנה. השאלה כלל לא צריכה להיות מה אחוז מקרי האלימות בקרב עובדות ועובדי תעשיית הזנות, אלא מה האחוז שלו מול שאר האוכלוסייה. ושם, כל המחקרים והעדויות שנצברו בארץ וברחבי העולם במשך העשורים האחרונים - מצביעים לכיוון אחד.
הטענה שאישה או גבר יכולים להירצח, להיאנס או לחוות כל תקיפה אחרת גם אם הם לא עובדת בזנות אמנם נכונה, אבל ברגע שהאלימות שמופנית אליהן נגרמת בגלל עצם היותן עובדות זנות, היא הופכת להיות לא רלוונטית. "אם יש מתקן בלונה פארק שהורג מישהו - סוגרים את המתקן", אומרת לוין אוחנה."וכן, אני מבינה את המקום המאוים, אני מבינה שהן חוששות ממה יקרה ביום שאחרי, אבל אני לא יכולה להצדיק את החששות האלה על חשבון הפגיעות שנעשות ברוב הנשים בזנות".
בנוסף, צריך לזכור מה ומי עומד מאחורי הקולות שמתנגדים לחוק הפללת הלקוח. במקרה של מורן, אין ספק שהדברים מגיעים ממנה. היא לא עוסקת בזנות בימים אלה, היא לא תלויה באף אחד שמרוויח כסף על חשבונה. אבל לוין אוחנה אומרת שחשוב גם לזכור מי המרוויחים העיקריים מתעשיית הזנות. ולא, אנחנו לא מדברות על הגברים שפשוט חייבים לתקוע את הזין שלהם בתוך אישה ואז לרוץ לכתוב בפורומים על החזה הקטן שלה או על כמה היה בא להם להקיא מהזיון.
"התעשייה הזאת מגלגלת המון כסף והמרוויחים הגדולים הם השולטים בתעשייה, שהם לא בדיוק אנשי עסקים לגיטימיים, יותר גורמים עברייניים. וגם אם הם לא היו גורמים עברייניים, עדיין - כסף הוא תמריץ מאוד חזק. אני לא יכולה שלא לתהות את האינטרס של מי מקדמים פה".
אז למקרה שלא היה ברור - תעשיית הזנות משרתת אינטרסים גבריים, גם אם בתוכה יש נשים שפועלות מבחירה. העובדות די ברורות: רוב העובדות בתעשיית הזנות הן נשים ורוב עוד יותר מוחץ של לקוחות זנות הם גברים. גם גברים שעובדים בזנות - משרתים לרוב גברים.
מהכיוון של המתנגדים לזנות דווקא ברור שנשים הן יצורים מיניים לא פחות מגברים, אבל הזנות היא לא שחרור מיני עבור הנשים שעובדות בה, ממש להיפך - היא עוד יותר ממשטרת את המיניות שלהן ומגדירה אותה בתוך גבולות צרים של עסקות חליפין.
אם כבר מאשימים מישהו בשמרנות, הרי אלה לקוחות הזנות. אלה שחושבים שיש נשים שמתחתנים איתן (עוד מוסד שמתבסס במקור על רכישה של נשים) ומשאירים בבית לגדל את הילדים ולעשות כלים, ויש נשים שמשלמים להן כדי לפמפם וללכת, והשניים לא נפגשים באמצע.
מי שמזדיינת הרבה מבלי שישלמו לה היא הרי שרמוטה, אותה שרמוטה שאם היא נאנסה - זה כנראה בגלל איך שהיא התלבשה, ואם היא נכנסה עם גבר למיטה, היא מחויבת להישאר שם עד הסוף. גבר שעומד לו חייב לגמור, אין ברירה. מקרי האלימות מצביעים על כך שסקס הוא לא הנושא פה בכלל, הנושא הוא כוח. גם אם ישנן נשים שבוחרות לעסוק בתחום מרצונן החופשי, גם אותו הרצון מובנה ומוגבל על ידי חברה שמבוססת על יחסי כוחות. הזנות היא שריד עתיק ומיותר של התפיסה השמרנית שגברים חייבים סקס וישנה אחריות חברתית לנשים לספק אותו, בין אם בתשלום או מעצם היותן נשואות.