בימים האחרונים רצה ברשת "כתבה" באתר ישראספורט שהכותרת שלה היא "נשים אינטילגנטיות הן בדרך-כלל רווקות". הכתבה סוקרת, בצורה שטחית ופופוליסטית, מחקר אמריקאי שבדק את המשיכה של גברים לנשים חכמות, לפי תחושת הקרבה שלהם אליהן, ובו אין בכלל שום אזכור לזוגיות או לרווקות. אבל הפרשנות היצירתית של ישראספורט היא רק סוף הבעיה. הבעיה מתחילה בעיסוק האובססיבי של אנשי אקדמיה במצבן הזוגי של נשים.
תואר? עדיף שתכנסי להריון
יש הרבה מאוד מחקרים שבודקים האם נשים שעובדות, לומדות ומצליחות, יכולות למצוא זוגיות, להתחתן וללדת ילדים. רק לפני כמה חודשים הרשת געשה סביב מחקר שמצא שהסקס בזוגיות שוויונית הוא פחות טוב (ואז מחקר אחר מצא שהמצב בעצם הפוך). עיסוק באהבה, ברומנטיקה ובסקס זה מעניין, נכון? אבל זה לא מה שקורה כאן. כל המחקרים האלה הם בעצם ניסיון לענות על השאלה: האם הנשים הללו שמצליחות, הן "בסדר". כלומר, האם נשים שעזבו את מקומן בבית ויצאו לעולם הגדול, הן באמת "נשיות". זוהי כמובן תפיסה מאוד מיושנת של נשיות, שאומרת שככל שלאשה יש יותר ילדים, ככה היא אשה יותר טובה. אשה לא נשואה היא בכלל פגומה. ואשה שמרוב עיסוקיה הורסת את הסקס? עוד רגע צריך להביא מישהו שיוציא ממנה את הדיבוק.
המחקרים על הנשים נערכים מתוך תפיסה ישנה ושמרנית של פחד מנשים ומנשיות. כדי להתגבר על הפחד, הם מנסים לשלוט בה ולהחזיר אותנו למקומנו בבית. נראה, שחלק מהמדענים (והמדעניות) עוד לא עיכלו את העובדה שנשים כבר לא מחכות שישדכו להן גבר, וכבר לא מנופפות בכישורי הבישול או הטיפול שלהן כפרמטר לבחירה בהן כמועמדות אידיאליות לחופה. אלא, אנחנו מפתחות את עצמנו ואת היכולות שלנו בעולם. וזה מפחיד, כי זה מערער על הסדר.
מחקרים כמו אלה הם דרך לשמור על הסדר, והם לא לבד. המחקרים משתלבים עם עוד גורמים שיוצרים מערכת חברתית שלמה שמעבירה לנשים את אותם המסרים. החל מספרי ילדים, סרטי דיסני וסרטים הוליוודיים שמקדשים את הסיפור של הנסיכה והאביר על הסוס הלבן, דרך פוליטיקאים שמנופפים בבעיה הדמוגרפית ומעסיקים שמשלמים לנשים משכורות נמוכות יותר בטענה שהן מפרנסות משניות, ועד ללחץ של סבתא סביב שולחן החג, כולם מנגנים את אותו הניגון: זה יופי שיש לך תואר שני ואת בדרך לדוקטורט, אבל מתי נראה אצלך בליטה מקדימה?
תתנהגי כמו מטומטמת - ואולי תמצאי זוגיות
נכון, מדובר במחקרים אקדמיים ובגלל זה הם כאילו אובייקטיבים. אבל, משום מה, אנחנו לעולם לא נראה מחקרים עם מסקנות כמו "גברים עם איבר קטן קונים רכבים גדולים", "גברים לא לובשים ורוד כי הם מפחדים שהגבריות שלהם תתנפץ לרסיסים", ו"גברים מפחדים שאם תחדרי אליהם מאחור הם יהפכו לנשים". הסיבה היא, שמדענים לא מנגנים על הפחדים הכי עמוקים של גברים בחברה, כדרך להתמודד עם שינויים במעמדם.
המסרים המפחידים הללו על זוגיות מופנמים אצל נשים, שמפקפקות במשמעות של ההצלחות והיכולות שלהן, כל עוד הן לא בזוגיות. לא שיש משהו רע בלרצות זוגיות ובלהיות אמא. הרע מגיע כשנשים משנות את עצמן ואת התנהגותן כדי לעמוד ביעד הזה. למשל, אם נערה או אשה תראה את המחקר ותחליט לא ללמוד כדי להיות בזוגיות, או אם נשים יתחילו להקשיב לספרים מטופשים שמסבירים איך נשים שרוצות לתפוס זוגיות צריכות להתנהג.
אחד הטיפים המגוחכים שניתנים לנשים כדי למצוא זוגיות, לדוגמה, הוא להודיע לגבר בשיחה שהוא לא מתאים לך לזוגיות, בגלל משהו שקשור בו, כמו הגובה שלו או יכולות הבישול שלו. ככה, מוסבר, זה מאתגר אותו, ואז הוא "לאט לאט מתחיל לנסות להרשים אותך, לחשוב עליך ועם הזמן מפתח רגשות כלפייך." וואללה. נראה שהיתרון המשמעותי של השיטות האלו הוא היכולת שלהם לגרום לנו להתנהג בצורה מטומטמת, וככה, כפי שגילינו, עולה הסיכוי שגברים יימשכו אלינו. מה אגיד לכן, אין לי ציפיות גבוהות מרמת האינטיליגנציה של גברים שטריק כזה עובד עליהם. אז אם אתן עושות את זה, תכינו את עצמכן לנפילה שכלית תלולה והתרסקות כואבת.
מטרת המחקרים: להגביר ילודה
חזרה למחקרים - השאלה "מה חוקרים" היא שאלה עם השלכות חברתיות מוסריות. כמו שאין מחקרים או כתבות על גודל המוח של מזרחים, הימצאותם של גנים אלכוהוליסטים אצל רוסים או נטייה פסיכולוגית לעצלנות אצל עניים, ככה גם לא צריכים להיות מחקרים על יכולות הזוגיות של נשים. זה לא עניין של פוליטיקלי קורקט, זו שאלה של איך בוחנים את התפקידים או היכולות של קבוצות של אנשים בעולם.
אז מחקרים כאלה הם מיותרים, והעיסוק בהם הוא חלק מהלחץ על נשים להתמסר לגברים ולהגביר את קצב הילודה. אבל אם כבר ערכו את המחקר הזה, וכבר דיווחו עליו ברשת, יש לי כותרת הרבה יותר מוצלחת עבורו: "נשים אינטילגנטיות הן טובות מדי עבור גברים בינוניים".
