שנות השמונים לא היו רק זוועה אופנתית שהורכבה מכריות כתפיים, עגילי ענק וסרטי מצח. השנים ההן הציעו לנערות מתבגרות גם כמה וכמה דברים טובים: להקות בנים חמודות, דוגמניות-על נערצות, קטלוגים מודפסים של גוטקס וכמובן – את מדונה. האמהות והמחנכות של בנות דור האיקס כבר היו, בדרך כלל, בעלות מודעות פמיניסטית כזו אחרת. הן סיפרו לנערות הצעירות על עולם חדש ונועז שבו הנשים כמעט-כמעט הגיעו לשוויון מלא.
מהצד השני שנות השמונים היו שנים שמרניות במיוחד, שבראו עבור הצעירות מודלים בלתי אפשריים של נשיות. הנשים הקרייריסטיות שכיכבו על המסכים תמיד הוצגו כביצ'יות ונענשו על הצלחתן בדרכים מגוונות. מורדות כמו תלמה ולואיז סיימו את דרכן בתעופה חופשית לתוך תהום. התיאור "הרואין שיק" ייצג את היופי הנשי האולטימטיבי וגיוון אתני בכלל לא עלה על הדעת. אבל הכי גרוע היה המסר הכפול: הדיבור כבר היה פמיניסטי אבל החיים – ממש לא.
בעולם של שנות השמונים, הגברים לא הטרידו נשים. "יצא" שנשים הוטרדו כי הן זורמות מדי, או כי כך נברא הטבע הגברי, או כי הן היו יפות כל כך שאי אפשר לעמוד בפניהן. ולמה בדיוק הן ציפו כשהן התלבשו כך, שתו כך, דיברו כך? נשים שהתלוננו קיבלו מסר חד משמעי שהן צריכות לשתוק ולא להרוס לגברים חשובים את החיים בגלל זוטות. המעטות שדיברו חטפו קיתונות של לעג ובוז. והצעירות של שנות השמונים ראו והפנימו: אחד בפה ואחד בלב. הדעות הפמיניסטיות נתפסו כאוטופיה שאפשר לשאוף אליה אבל לא לדרוש אותה.
עד שהגיע הדור של בנות ה-Y, הנשים שמסתובבות היום בינינו כשהן מגרדות את שנות השלושים לחייהן מכל הכיוונים. והבנות האלה מפונקות יותר, תובעניות יותר, ולכאורה גם תמימות יותר: הן אשכרה ציפו שהמילים הפמיניסטיות היפות ישפיעו על המציאות. הן האמינו שאם הן מתלוננות על הטרדה אז באמת אמור לקרות משהו. הן סירבו להתיישר לפי מודלים מוכרים של נשיות תקינה. פתאום הופיעו מראות חסרי תקדים של שערות על הרגליים, נשים מג'וייפות, נשים תובעניות, נשים לא נחמדות. ובמילים אחרות: בחורות רגילות שנמאס להן לשחק את המשחק.
והצעירות האלה חטפו, כמובן - ולא רק מהגברים. גם אחיותיהן הגדולות לא הצליחו להירגע: איך יכול להיות שהן סובלות כבר שנים דייטים מהגיהינום, בוסים פטרוניים, דיאטות כרוב רצחניות וטיפולי שעווה כואבים... והפספוסות האלה מקפצות על המסך ערומות עם שיערות בבית השחי ואי אילו קילוגרמים מיותרים? בנות Y כמו קים קרדישיאן אולי משקיעות יותר מאי פעם בטיפוח החן, אבל אף גבר לא גוזר עליהן קופון. הן מנהלות את העסקים של עצמן בקשיחות ועוצמה תוך כדי שהן טופפות על עקבי סטילטו רצחניים. יפות או מכוערות, מטופחות או מוזנחות – הנשים של דור ה-Y לא עובדות בשביל אף אחד.
כשלינה דנהאם, טיילור סוויפט וסיפור על חתולים משנים את התרבות
בראש מצעד בנות הY- ניצבת לינה דנהאם המופלאה, שעדיין לא נולד האדם שיסתום לה את הפה או יסביר לה איך להתנהג. אבל מה רע בקיילי ג'נר הפעוטה, למשל - בחורה שבעבר היו פוטרים אותה במילים מבזות כמו פרחה או בימבו. סביר להניח (ויש לקוות) שהיא פשוט דורכת על כל הטוקבקים הרעילים בדרך אל המיליונים בבנק. טיילור סוויפט אוכלת הרבה שיט מיזוגני אבל גם היא אמורה לדלג מעליו בקלילות בדרכה לעוד להיט היסטרי. ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על המלכה ביונסה שהביאה עמה כוח שחור, כוח נשי, כוח בוטילישס ועוד אי אילו סוגי כוח שטרם הומצא עבורם שם.
קמפיין metoo# הותנע על ידי נשים צעירות שלא הסכימו לבלוע בשתיקה את המוסכמות שהדורות שלפניהן קיבלו כמובנות מאליהן. האקסיומה שלפיה צריך לשתוק ולסבול את הגברים הטורפים פשוט לא התקבלה על דעתן של בנות דור ה-Y והן עשו דבר פשוט: הן דיברו, והרשתות החברתיות נשאו את קולן הלאה. כך נפרץ סכר של שתיקה רבת שנים - פתאום המון נשים נזכרו שבעצם גם הן בכלל לא מרוצות מהמצב, אבל מי ידע שאפשר לשנות אותו?
מותר לקוות שהנשים הצעירות של דור ה-Y רק התחילו לעבוד. כבר עכשיו הן תקפו נושאים שאף אחד לא חלם לפתוח לדיון. לינה דנהאם הציגה בפרק מופתי של הסדרה "בנות" גבר מטריד הרבה לפני metoo# והצליחה לתת הדגמה כואבת של מנגנון ההשתקה והשתיקה הנשית. טיילור סוויפט תבעה גבר שחפן לה את הישבן, וזכתה להדגים לבחורות צעירות שאף אחת לא אמורה לשתוק - גם על דברים שנתפסו עד עכשיו כקטנים וזניחים.
ממש לא מזמן צעירה בת דור ה-Y פרסמה סיפור בשם "טיפוס של חתולים" במגזין ניו-יורקר וחוללה היסטריה ויראלית. הסיפור עוסק באישה שלא מסוגלת לדבר ובגבר שלא יודע להקשיב. כולם רבים אם אפשר לקרוא למגע המיני בין השניים אונס, אבל מותר גם לשאול אם זה תקין שגבר ואישה יוצאים מחוויה אינטימית בתחושה הפוכה לחלוטין. איך קורה הכשל הזה בתקשורת, למה היא שותקת, למה הוא לא שואל? רק לפני זמן קצר איש לא חשב לדבר על שאלות מהסוג הזה, אבל היום כולם מתווכחים עליהן. כך נראית התקדמות תרבותית.
בקיצור, הצעירות של דור ה-Y יצאו לשנות את העולם. זה לא שמישהו מחכה להן עם פרחים ומילות תודה; הדרך עומדת להיות ארוכה וכואבת, וההצלחה מוטלת בספק גדול. אבל כבר היום הן לימדו את העולם שיעור קטן: זה שנולדנו קודם לא אומר שאנחנו יודעים יותר טוב. לפעמים זה לגמרי הפוך.