בחודש הבא יהיה מירן הקטן בן שנה. אמא שלו, טיגיסט מנגיסטו, בסך הכל בת 22, הספיקה כבר לצבור בחייה הקצרים לא מעט טראומות: "הפגיעה המינית הראשונה שלי הייתה בגיל 15", היא אומרת בשיחה עם mako. "לא הייתה חדירה, אבל בשביל הילדה התמימה והבתולה שהייתי זה היה הרסני. ואז אמרתי אוקי, עכשיו כל מי שרוצה יכול. לא הייתי נלחמת, הייתי קלילה, זורמת, והבנתי שאני יכולה לנצל את זה לטובתי".
"המצב בבית לא היה טוב", היא ממשיכה, "ודי מהר קלטתי שאני יכולה להשתמש בגוף שלי בשביל מיטה לישון בה, או סיגריות או מה שזה לא יהיה. הם היו מקבלים את המין אבל גם שיחת נפש. עשיתי את זה מגיל 15 עד גיל 20, והתחלתי גם להתדרדר לסמים ואלכוהול ולגעת בכל מיני שטויות. הייתי גם נכנסת לזוגיות כל הזמן, וזה היה מחזיק עד שהבחור היה מביא את אחד החברים שלו".
במהלך כל התקופה טופלה מנגיסטו במרכז "בית חם לנערה" ברחובות, שם היא נשלחה לאבחון אצל פסיכיאטרית: "היה חשוב שהיא תדע איך לעבוד איתי. היא לא דחפה לי תרופות וכדורים וזרמה איתי", היא אומרת, "אם לא היא והמרכז אני לא בטוחה איך הסיפור שלי היה מסתיים. כשהגעתי אליה התחלתי להתנתק מהסמים ונשארתי רק עם השתייה. לאט לאט גם הפסקתי עם זה. בזכות המקום הזה הצלחתי לקבל את עצמי, ורק אז התחלתי להבין את הפגיעות שאני עוברת".
בגיל 18 היא נכנסה להיריון מבחור מזדמן, והחליטה לעבור הפלה - מה שהשאיר אותה בטראומה קשה לאחר שהתעוררה באמצע ההרדמה. שנתיים אחרי היא נכנסה להיריון שוב, הפעם עם מי שהיום בן זוגה. "התלבטתי מאוד בגלל מה שעברתי", היא אומרת. לאחר שבן הזוג אמר כמה הוא רוצה את הילד ("הוא רווק בן 34. אצלו בבית זה לחוץ"), היא החליטה להפוך לאמא. "הוא ממש רצה להקים משפחה. זה בא יותר ממנו, הוא תכנן ועשה הכל – אז החלטתי שנלך על זה. נכנסתי לזה בווייב חיובי, שמחתי על ההיריון".
לאור מה שעברה, הבינו מנהלות המרכז שמנגיסטו תזדקק לתמיכה וסיוע. בעזרת העו"סית הן הגיעו למור שנדרוב (34), דולה ויועצת הנקה המתמחה גם בהכנה רגשית ללידה ועיבוד חוויות היריון. "ראיתי שמחפשים מישהי שתתנדב לסייע לצעירה מרקע קשה", אומרת שנדרוב. "קפצתי על ההזדמנות. ידעתי מה זה ללוות נשים שעברו פגיעות מיניות".
למרות ההכנות הלידה הייתה קשה. "מור, שהייתה איתי גם באשפוז וגם בחדר לידה, עמדה ביני ובין הצוות", מתארת מנגיסטו, "היא עדכנה אותם שאני לא מעוניינת ללבוש חלוק, רק לבוש שלי שהוא פרטי, עמדה מולם כשהם רצו לעשות לי פקיעת מי שפיר למרות שלא הייתי בלידה. הרגיעה אותי. היא לא אמרה לי מה לעשות או לא, זה לא הנרטיב שלה, היא רק מראה את היתרונות והחסרונות ואת עושה את הבחירה".
אחרי 15 שעות ללא התקדמות, הרופאים הציעו אפידורל. "הסכמתי ושלושה אנשים היו צריכים להחזיק אותי. מור הבינה שאני נכנסת להתקף". בגלל המצב הקשה הכניס המרדים את האפידורל בצורה לא נכונה, כשהציעו לה לנסות שוב היא סירבה. "תוך כדי החלו להיכנס לחדר אנשי צוות, וגם בני המשפחה הפתיעו אותי בחדר הלידה. זה לא היה מתוכנן ולא רציתי אותם שם. פתאום שתינו היינו שקופות, ואף אחד לא התייחס אליי. זה היה מאוד לא קל".
כעבור 24 שעות הצוות הציע ניתוח קיסרי. "אמרו לי שלא יהיה קל ליילד אותי כי פגיעות מיניות סוגרות נורא. בראש היה שריר שלא שחררתי. הסכמתי בתנאי שמור נכנסת איתי. בחדר הניתוח הרגשתי שאני בובה על שולחן. נכנסתי לסטרס נוראי. צעקתי למור והיא עזרה לי מאוד, נתנה לי חמצן, משאף ועזרה עם חומר ההרדמה".
"חלק גדול מהזמן בכלל לא זכרתי שאני בהיריון, לא הייתי מודעת לזה, לא הרגשתי תנועות של העובר ולא היו לי תופעות לוואי. זה היה לא נורמלי. כשהגעתי לבית החולים לבדיקה רציתי הכל לבד, בעיקר מהבושה, אבל אמרו לי שאני חייבת שלפחות תהיה איתי דולה"
"הייתי שם, אני יודעת מה זה אומר"
יומיים אחרי הלידה של מנגיסטו החליטה שנדרוב להקים את "תומכות באהבה", עמותה המסייעת לצעירות בסיכון להתמודד עם תהליך ההיריון והלידה. "לא אהבתי את היחס של הצוות אליה. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לבעלי 'אני עושה את זה". העמותה קיימת כתשעה חודשים. מתנדבות בה כרגע 120 נשים מכל רחבי הארץ, שליוו כבר יותר מ-50 צעירות.
"גם אני חוויתי אלימות מינית כשהייתי נערה במשך כמעט שנה", היא מספרת. "וגם בילדות עברתי פגיעה מינית. אני הייתי שם, אני יודעת מה זה אומר, אני יודעת איך זה שלא רואים אותך, שמזלזלים בך, שעושים משהו נגד רצונך". שנים אחר כך, כשנכנסה להריון, הטראומות החלו לעלות. "הכל הציף אותי וחוויתי חרדה. לא הבנתי איך אעבור את הלידה, היו לי פלאשבקים שאנשים יגעו בי. נורא נורא נבהלתי. בתקופה הזו לא הבינו במערכת הבריאות את הרגישות שצריך לתת לנשים כמוני, ובטח לא בחדר לידה, ואז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו".
למי מיועדת התמיכה של העמותה?
"אנחנו מלוות צעירות בגילי 26-14, מרקע סוציו אקונומי נמוך, כאלה שנתמכות על ידי ביטוח לאומי, שאין הן עזרה. צעירות שנמצאות בשולי החברה ללא רשת ביטחון טובה ומטיבה".
ברגע שצעירה בסיכון נכנסת להיריון היא עוברת מטיפולה של עו"ס לנוער לעו"ס משפחה, מתארת שנדרוב, "זו מישהי שיש לה 100 משפחות בחודש. דולה ומדריכת הנקה זו פריווילגיה שעולה כסף, ולצעירות האלה אין אף גורם מקצועי שעוצר ואומר 'את לפני לידה בואי נדבר על זה, נראה מה את רוצה ומה מתאים לך'. זה מתכון בדוק לדיכאון אחרי לידה ומעגל שקשה לצאת ממנו".
"חשוב לנו לתת בחירה ומידע", היא אומרת, "אנחנו בודקות אם הן רוצות להמשיך את ההיריון. מדברות על מי יטפל בילד – בעיקר אם מדובר בנערות צעירות, מסבירות על הנקה, על החלמה אחרי קיסרי, על הזכויות שלהן ועוד. אנחנו עובדות גם כשירות משלים לעמותות אחרות".
עבור ספיר בידני (26) ממושב אחיעזר שחובקת תינוקת בת שבעה חודשים, התמיכה של העמותה הייתה קרש הצלה. בידני, נפגעת תקיפה מינית, החלה לחוות קשיים כשנכנסה להיריון. "זה היה היריון רצוי אבל היו לי כל מיני ניתוקים והפרעות", היא מתארת. "חלק גדול מהזמן בכלל לא זכרתי שאני בהיריון, לא הייתי מודעת לזה, לא הרגשתי תנועות של העובר ולא היו לי תופעות לוואי. זה היה לא נורמלי. כשהגעתי לבית החולים לבדיקה רציתי הכל לבד, בעיקר מהבושה, אבל אמרו לי שאני חייבת שלפחות תהיה איתי דולה. ואז מור הגיעה אליי, סיפרה לי על העמותה ושאלה אם אני רוצה לקבל ליווי. הסכמתי לנסות".
הדולה שליוותה אותה, ענת גורביץ, חוללה עבורה שינוי דרמטי: "היא הכילה אותי, עד היום אני בקשר איתה". גם אחרי הלידה הקשיים הרגשיים צפו והליווי המשיך. "הן ביקשו שאשלח תמונות, אמרו לי מה צריך לעשות, וזה מאוד הקל עליי ועזר לי להתחבר לילדה", היא מספרת, "היום אני במקום אחר".
"בגלל הגיל שלי זלזלו בי"
נ' (השם המלא שמור במערכת), רק בת 17, והיא ילדה לפני כמה שבועות. לפני שנתיים היא נשרה מהתיכון והחליטה לעבור למצפה רמון עם בן זוגה. כמה חודשים אחרי היא גילתה שהיא בהיריון. "התגובה הראשונית שלי הייתה חיוך ולהגיד 'וואו איזה כיף'", היא מספרת, "הרגשתי שזה לא סתם בא, שזה משהו שהייתי צריכה". היא ובן זוגה החליטו להמשיך את ההיריון, יחד. בתחילה, היא מספרת, המשפחה לא קיבלה את הבחירה שלה, בעיקר בגלל גילה הצעיר. "כשהבהרתי שאני עומדת ללדת לא הייתה להם ברירה אלא לתמוך בנו".
את החודשים הראשונים היא העבירה בעיקר בבלבול. "היו לי מלא שאלות, היו דברים שרציתי ולא ידעתי אם אני יכולה לקבל", היא אומרת. אמא שלה החליטה לנסות לחפש לה ליווי, ובעזרתה של עובדת סוציאלית היא הגיעה ל"תומכות באהבה", שם חיברו אותה למתנדבת מאזור מגוריה. "פגשתי אותה כשהייתי בחודש שמיני, והיא התאימה לי. דיברתי איתה פעם ביומיים והיא ענתה לי על כל השאלות".
"אין לי ספק שלא הייתי מסתדרת בלעדיה", היא מוסיפה, "שהייתי יוצאת מזה עם טראומה. הרגשתי שבגלל הגיל שלי הצוות הרפואי מזלזל בי. למשל כשהם ניסו לשכנע אותי לקחת אפידורל, למרות שאמרתי שאני רוצה לחוות את הלידה. הדולה שלי ממש נלחמה עליי. הייתה לי לידה כל כך מהירה שאפילו אמא שלי וחבר שלי לא הספיקו להגיע, למרות שהם כבר היו בבית החולים". בימים אלה נ' ובן זוגה חזרו להתגורר קרוב לאמה, והיא מתרגלת למעמד החדש. "אני מרגישה שזה משהו שנשלח אליי ולוקחת את זה הכי בטוב".
גם מנגיסטו מסתגלת לחיים החדשים. "רק לא מזמן התחלתי להתאושש ולהבין שזה הילד שלי ולא של אף אחד אחר", היא אומרת. "בעדה שלנו זה קשוח, כולם משתלטים לך על הילד. גם נושא השינה גרם לי לתחושת ניתוק. הייתי יושבת לילות שלמים ומנסה לגרום לעצמי לקום לבן שלי". גם אז שנדרוב לא ויתרה עליה. "היא כל הזמן שלחה הודעות שאני אמא מושלמת ושאני יכולה, ובדקה שאני בסדר. אני סוחבת איתי עבר לא קל של פגיעות מיניות, לקחו ממני את הזכות על הגוף שלי, והיא הייתה כמו אחות וחברה. היא המלאך שלי. אנחנו כנראה נהיה בקשר כל החיים".
עמותת "תומכות באהבה" יצאה בימים אלה בקמפיין גיוס המונים בהובלת ארץעיר במטרה להרחיב את הפעילות, ולסייע לעוד נערות במצבי סיכון.