מדי סוף שבוע אני לובשת שמלה רחבה ומתכוננת לערב שכולו על טהרת האוכל של אימא, הוויכוחים הפוליטיים וענייני האקטואליה, כמיטב המסורת. כך שגם הפרידה המתוקשרת של פליט הישרדות אמיר פחר, שהוא גם "הערבי ששיקר כדי שכולנו נאהב אותו ועכשיו נשבר לו הלב כי היהודים גזענים" חדרה אל שולחן האוכל. מתוך אותה שיחה הופנתה אליי שאלת המיליון של הרווקות הצעירות – האם אסכים לצאת עם "גוי"?
כווכחנית שבעת קרבות אני משתדלת למלא את הפה שלי באוכל, בעיקר כשהרוחות מתלהטות. אבל תפוח האדמה הרותח שנזרק לכיווני נתקע לי בגרון כמו ביס שהקדים קנה לוושט. אחרי שיעול קצר ומתחמק, עניתי שאסכים ועוד איך. כי כן, לא ממש אכפת לי מעניינים אתניים כל עוד גם הבחור לא עסוק בזה.
ותראו, זה לא בגלל שעם גברים יהודיים לא ממש נחלתי הצלחות. אלא בגלל שאני יודעת כאישה בכלל וכמזרחית בפרט איך זה מרגיש להיות מוגבלת ופסולה מטעמי זהות. אני יודעת שיש סבתות שעיניי השקד החומות והפרענקיות שלי יטרידו את מנוחתן, או גברים שיחשבו שאני נחותה מהם בגלל עניינים ביולוגיים. כך ששברון הלב של פחר, שנאלץ לעזוב את בת הזוג שלו מטעמי גזענות (במסווה של דאגה הורית כמובן לטוהר הגזע היהודי) הוא כאב שקצת קשה להתעלם ממנו.
ובכן, התשובה החיובית שלי שמטה לא מעט לסתות בקרב יושבי השולחן החרדים לגורל העם היהודי היושב בארצו. אני מבינה אותם ואת הצורך שלהם לבלוע ציפרלקס בכל פעם שביבי מדבר על איום דמוגרפי. זה באמת מפחיד שיש רק מקום אחד בעולם שאנחנו יכולים להתהלך בו בלי להיות מיעוט נרדף. אבל גם הכוח שהדת מפעילה עלינו הולך ומפחיד לא פחות. הרי פרשנות דתית ניסתה לסלק אותי מההלוויה של דוד שלי האהוב בגלל קצת דם בתחתונים (ובכן, אישה בנידה עלולה לטנף את קדושת בית העלמין). או ציוותה עליי לבחוש את הקפה של הגברים האבלים במקום לבכות בחדר. פרשנות אחרת מכה חיילים עד דם או פשוט מפרידה בין זוג אוהבים.
ורגע לפני שתוקיעו את הילד המעורב העתידי שלי (אבל אל תדאגו, הרחם היהודי שלי כבר ייתן לו את הלייבל והשייכות) אולי כדאי לזכור שאנחנו חיים במדינה שכל ערך וחוק בה מושתתים על היהדות והם פולשים לכל תחום בחיים שלנו. כך שמדי שישי הוא יקבל את השבת ויבצע חלה, בחנוכה השפתיים שלו יתלכלכו בחינניות מאבקת סוכר ובחג המדורות הוא יאכל מרשמלו שרוף. בשבילי זה יהיה מספיק יהודי.
אך באותה הארוחה קצת חששתי. רציתי לסיים מהצלחת לפני שהיא תתקרר כדי למשוך זמן ולרקום טיעונים לוחמניים, אבל האש עברה הלאה. שאלו את אמא שלי אם היא מסכימה והיא אמרה בדיוק את מה שכל אבא שחרד מהתבוללות בתו היה צריך להגיד: "כל עוד ההחלטה הזו תעשה אותה מאושרת – אני אגבה אותה. שיהיה אישה, גבר שחור, לבן או גיבן".
בגיל 23 אני לא מתיימרת להטיף על הורות, אבל אני יודעת שאינטרס ההורי של אמא שלי – הוא קודם כל האושר של הצאצאים שלה. וכל שותף למימוש האינטרס הזה יתקבל בפתח הבית שלה באהבה בלי קשר לאיזה אלוהים הוא אמור להתפלל – אם בכלל.
בבוקר שבת שלמחרת חיכה לי הר של פנקייקים שמנמנים ורכים מעשה ידיה, אבל כבר ממזמן ידעתי שזכיתי בה. נזכרתי שאף פעם לא שמעתי ממנה מילים גזעניות כמו "גוי" או "התבוללות" וזה הציף אותי בדמעות של אושר, מהסוג ששכחתי כמה נעים להרגיש אותן מלטפות את הפנים שלי. כי ככה הורה טוב צריך להתנהג. הוא לא ירצה לגרום צער וכאב לילדים שלו. למה שירצו להפריד אותם מבני אדם אחרים שמפיצים בהם כל כך הרבה אהבה ואושר?
אין לי עניין מיוחד לסנגר על אמיר פחר, אני לא מכירה אותו. אבל נדמה שהוא לא מתיישב טוב על הטייפקאסט של האויב שמחפש נקמת דם על רקע סכסוך של שנים. הוא הייטקיסט שגר במרכז תל אביב, ועם מטען גנטי אחר הוא היה החלום הרטוב של כל אמא. אבל המקרה שלו גרם לי להיזכר בכל המקרים שבהם מישהו סימן אותי מבלי לתת לי הזדמנות רק בגלל מאפיינים של זהות, וזה לא משהו שאנחנו צריכים להתגאות בו.