אנחנו יודעות כבר שנשים בהוליווד, בדיוק כמונו - הנשים שלא בהוליווד, מרוויחות פחות מהגברים, תופסות פחות תפקידי מפתח בתעשייה וברגע שהן מזדקנות מעלים אותן על קרחון - וביוש. אבל להדיר להן את הפרצוף מהפוסטר ולהשאיר רק את הרגליים המפוסקות? פויה הוליווד.
קומיקאית ניו יורקית בשם מרשה בלסקי יצרה לפני כחודש בלוג בשם "הנשים חסרות הראשים של הוליווד", המציג כרזות של סרטים מפורסמים שמציגים ירכיים, שדיים, רגליים - העיקר לא פנים. במקביל, היא פתחה חשבון טוויטר באמצעותו היא מעלה את השאלה: איך אי פעם נשיג שוויון מגדרי אם נשים נחתכות במודעות? הסיבה אגב ברורה: אם השחקנית הראשית לא מוכרת מספיק - בואו נשים חתיכות של אישה כדי לקדם אותו שיווקית. זה כל כך בנאלי - שרב הזמן אנחנו אפילו לא שמים לב לכך.
"מה שנתן לי השראה להקים את הפרויקט הזה זה שילוב של הדברים שלמדתי על פירוק הגוף הנשי וההחפצה שלו והעבודה שאני עדיין רואה דימויים כאלה בכל מקום", אמרה מרשה לאתר HelloGiggles. המטרה שלנו ברורה: לעודד גברים ונשים לשים לב לתופעה הזאת של עריפת ראשים של נשים, ולעשות זאת בצורה קצת הומוריסטית.
בבלוג מרשה מוסיפה ואומרת שפנים הם הדרך שבה אנו מזהים אחד את השני, "הפנים הופכים אותו לאינדיבידואלים. (וכשמורידים את הראש) זה נלקח מאתנו, ומלמדים אותנו שכל הנשים - במיוחד אלו שעונות על אידאל היופי - הן אותו הדבר וניתנות להחלפה".
מי שייכנס ל"נשים ללא ראשים" יראה שחלק ניכר מהסרטים הללו הוא די ישן, החל הפוסטר של הסרט "הבוגר" עם דסטין הופמן (שיצא ב-1967), דרך "לארי פלינט האיש והסקנדל" מ-1996 ועד "המזכירה" מ-2002. כדי לבדוק עד כמה המציאות שמרשה מתארת עדיין רלוונטית, בדקנו באתרים של אולמות הקולנוע את כרזות הסרטים שרצים היום.
בשורה התחתונה? כן - נשים עדיין מוחפצות לצרכי מכירות. הסרט "נעורים" למשל, לא יכול היה להסתפק בתמונה של הארווי קייטל ומייקל קיין - הוא הוסיף את הגוף העירום וקטוע הראש של… טוב, מי בעצם יכול לדעת של מי. עם זאת, ברוב הסרטים לא רק שרואים דמויות נשיות - אלא שמציגים אתן אפילו בקלוז-אפ. מצד שני, סרטים רבים שבארה"ב מוצגים בפוסטרים מיניים-אך סקסיסטיים, זוכים לתרגום די צנוע בעברית.
למשל, הסרט "הזאב מוול סטריט" בבלוג של מרשה מקודם על ידי בחורה עטופה מזומנים - ואילו בארץ זה פשוט די קפריו, הסרט "סבא בהפרעה" מקודם בארה"ב עם תמונה של בחורה בביקיני - בארץ היא הסרט קודם על ידי השחקנים הראשיים בלבד: זאק אפרון ורוברט דה נירו. לא ברור אם הסיבה היא רגישות לציבור הדתי או נאורות, אבל בשורה התחתונה: זה בהחלט משהו שאפשר להיות גאות בו.