אחרי שהייתה בתוך אוטו בוער וגופה התמלא בכוויות, מלאני גרימסלי (36) מאירלנד גדלה עם רצון אחד: להיות כמו כולם. היום, כשהיא אם לשני ילדים, היא למדה להתגבר על הטראומה שחוותה, ובעיקר לאהוב את עצמה כמו שהיא: "אני זוכרת שהייתי עומדת סתם בתור לקופה בסופר וכל העיניים היו עליי, אנשים היו בוהים בי".
באפריל 1988 כשהייתה בת שנתיים, מסלול חייה של גרימסלי השתנה לנצח. "יצאנו לסידורים ואמא שלי נכנסה לכמה דקות לחנות כדי לקנות חלב והשאירה אותי ואת אחותי הגדולה במכונית עם חלונות פתוחים". עד היום איש לא יודע מה גרם למכונית להתלקח. כשאמה ראתה את זה היא יצאה החוצה במהירות ומצאה את האוטו בוער ובתוכו לכודות שתי בנותיה. אחותה הגדולה לא שרדה את אותה שרפה. "בכל מקום שהייתי ניסיתי לשאת איתי את זכרה של אחותי. בכל כנסייה בכל עיר הדלקתי נר לזכרה"
"אני לא זוכרת כלום, אני לא זוכרת שלקחו אותי לבית החולים. אני יודעת שהיו לי כוויות בדרגה 3 על הפנים, בראש, בחזה ובזרועות". מה שהיא כן זוכרת, היא אומרת, זה את השנים הארוכות של הטיפולים הכואבים, של השתלות העור שעברה ואת הניתוחים: "אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שאני על שולחן הניתוחים, צורחת מכאבים ומפחד בזמן שהחזיקו אותי ושמו מסכת הרדמה על הפנים שלי", היא מתארת.
בתור ילדה, היא מספרת, הילדים נמנעו מליצור איתה קשר "אפילו סתם קשר עין", היא אומרת, "אישה אחת אפילו באה אליי ואמרה לי שהיא מרחמת עליי. ידעתי שהיא רק רוצה להיות אדיבה, אבל אני רציתי שיתייחסו אליי כמו אל כולם". גם בבית הספר היא סבלה מבריונות: "ילדים היו בוהים בי ואומרים 'תסתכלו על הפנים המכוערות שלה'. כל מה שרציתי זה שלא יבחינו בי, שפשוט אצליח להשתלב אבל לא הצלחתי". בגיל הנערות הסבל שלה המשיך: "הייתי בבית ספר של בנות בלבד, והן צחקו על איך שאני נראית. לפעמים הייתי רואה בנות חסרות ביטחון לגבי המראה שלהן ולא הבנתי את זה, אני רציתי להיראות כמוהן".
ההורים שלה, היא ממשיכה, עזרו לה לבנות את הביטחון העצמי שלה בחזרה: "הם מעולם לא הסתירו אותי, ועודדו אותי לחיות חיים נורמליים. היו מפגישים אותי עם ילדים אחרים, לוקחים אותי לבריכה, ומעודדים אותי לצאת עם בנים. בהמשך הם אלו ששכנעו אותי ללכת לאוניבסרטיבה ולהוציא תואר ראשון במשפטים שאותו סיימתי בהצטיינות". למרות ההישגים המשיכה גרימסלי לסבול מקשיים לגבי המראה שלה. "רק רציתי להיות נורמלית ליום אחד. להרגיש מה זה ללכת ברחוב בלי לסובב ראשים".
עם זאת, באוניברסיטה הכירה גרימסלי את בן זוגה, ומי שהיום הוא בעלה לשעבר. ב-2005 השניים התחתנו ונולדו להם שני בנים. "ב-2017, אחרי הגירושים הכרתי את ריי (53) באפליקציית היכרויות. "מהרגע שהתחלנו לצאת הוא רק החמיא לי ואמר כמה שאני יפה". שנתיים אחרי זה הם התחתנו: "זה היה אחד מהימים המאושרים שלי".
ככל שחלף הזמן, היא מספרת, היא התחילה לחשוב על איך החברה מסתכלת על אנשים כמוה, והחליטה שהגיע הזמן לחשוב על עצמה ולא על איך שאחרים רואים אותה: "בגיל 34 התחלתי לעשות תואר שני ובמקביל להתנדב בארגון צדקה. אבל הטראומה עדיין הייתה שם". מגפת הקורונה החזירה את הזיכרונות הקשים: "סבלתי מהתקפי חרדה קשים וכל יציאה מהבית הייתה מלחיצה".
שנה אחר כך היא פנתה לטיפול ואובחנה עם פוסט טראומה. "הסבירו לי שלמרות שאני לא זוכרת את השריפה הגוף זוכר. הבנתי שאני לא נותנת לעצמי להירגע. התחלתי לעשות יוגה, לתרגל מדיטציה ולהתמודד עם החרדות". ככל שחלף הזמן גרימסלי התחילה להרגיש טוב יותר: "עדיין קשה לי להסתכל על אש, ובמקומות חדשים אני תמיד מחפשת את דלת המילוט הקרובה כדי להרגיש בטוחה, אבל אני משתפרת".
לגבי המראה שלה – גם אותו היא למדה לקבל, ואפילו לאהוב: "יש כל כך הרבה סטיגמות. אני רוצה להראות לכולם שאין דבר כזה מראה 'נורמלי'. הבנים שלי גם מעודדים אותי, בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית הם אומרים לי כמה אני יפה. גם אני תמיד אומרת להם לאהוב את עצמם כמו שהם. היום, אם מישהו בוהה בי אני מחייכת אליו את החיוך הכי גדול שיש לי. זו הדרך הכי טובה ליצור קשר אנושי. בתשע מתוך עשר פעמים אנשים יחייכו חזרה, במיוחד ילדים. בפעם הראשונה בחיי רוצה שיראו אותי".