קשה לחיות כאן: יוקר המחייה, הדיור והשכר שאינו מותאם לעלויות המחייה דורשים מאיתנו להשתעבד לעבודה. הנתיב של הצעירים שבדיוק סיימו את הלימודים קשה אפילו עוד יותר. עידן כהן החליטה שאפשר לעשות את הדברים גם בדרך אחרת. אחרי מאבקים כלכליים ומקצועיים, בגיל 26 היא עברה לגור בקרוואן ובחרה בחיי נוודות.
כהן (31) נולדה בישוב קטן בצפון, למדה קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר, ואחרי הלימודים עברה לעיר הגדולה, שבה, כמו כולם, עבדה בכל העבודות הזמניות שתל אביב טובה בלהציע. תוך כדי היא הגישה מועמדות למשרות בתחום שלמדה ושוב ושוב קיבלה סירובים. אחרי תקופה היא החליטה שהגיע הזמן "לצאת מהמשחק": "ציפיתי להכרה בכישרון שלי, ציפיתי לעשות דברים שמעניינים אותי, אבל במקום זה עבדתי רק כדי לשלם שכר דירה", היא אומרת בשיחה עם mako.
עם הקרוואן (פורד טרנזיט 85) שהיא ייבאה מגרמניה ובו היא מתגוררת כבר כמעט חמש שנים – כהן מטיילת בארץ וחונה לפרקי זמן קצרים בכל מקום שבו היא רק רוצה. "כשקניתי אותו היו לי בעיקר חששות מהחורפים אבל אמרתי לעצמי שכשאגיע לגשר אחצה אותו", היא מתארת. "מהר מאוד גיליתי שחורף הוא בכלל לא ברשימה של דברים שאני צריכה להיות מודאגת מהם. יש לי באוטו מערכת חשמל סולרית, מתקן מים, מקרר, כיריים, מקלחת, שירותים ושתי מיטות זוגיות", היא אומרת. מזגן אומנם אין אבל "כשחם לי אני פשוט נוסעת למקום שבו יש רוח ומחכה לשעות שבהן נעים יותר. פעם הייתה לי גם טלוויזיה אבל היא עייפה אותי, ואינטרנט יש לי מהסמארטפון".
החוויות, היא מתארת, שוות הכל: "פעם אחת נסעתי עם חברה יחד ליישוב האקולוגי כדיתא. הכרתי שם אוכלוסייה שבדרך כלל פחות נגישה לי. מנהל החווה העניק לי ביצים טריות מהמשק, חבצנו חמאה מחלב עזים, ושם חזיתי לראשונה ב'מצילי אוכל'. בהתחלה הסתכלתי על זה בהרבה ביקורת. אבל כשהכינו לי סלט מדהים מירקות שהיו אמורים ללכת לפח, זה כבר התחיל לעניין אותי".
עם זאת, יש לה גם רגעים קשים: "יום אחד הייתי ממש חולה, עם 40 מעלות חום, והגג התחיל לנזול. שכבתי במיטה והגשם טפטף לי על המצח ולא היה לי מים לשתות. הרגשתי בתהום הייאוש. לא היה איתי עוד מישהו ולא יכולתי להסיע את האוטו למקום עם גג. בכוחות שאני לא יודעת מאיפה מצאתי, הצלחתי לנהוג לתחנת דלק קרובה ואחרי זמן מה שהתעטפתי במלא שמיכות עליתי לגג לתקן את החור. אחרי זה הרגשתי שהבראתי יותר מהר רק מכוח ההכרה שלי במסוגלות שגייסתי כדי לעשות את זה". יש גם מקרים, היא מספרת, שבהם היא מעדיפה פשוט לקום וללכת: "פעם אחת היה לי מציצן שארב ליד הקרוואן אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שאם מפחיד אני יכולה פשוט לנסוע משם ברגע שאחליט".
"השכר הוא לא פונקציה"
בתחילה משפחתה דאגה מסגנון החיים הייחודי. "אבא שלי חשב שאני הולכת להיות הומלסית ולגור ברחוב. אבל אז, לפני שנה, אחותי שדאגה הכי הרבה מכולם, פתאום התקשרה ואמרה שבעקבות איזשהו קורס שהיא עשתה היא הבינה את ההיגיון בדרך החיים שלי וקיבלה את זה שכלכלית זה בעצם יותר נכון".
כהן עובדת כרגע רק בעבודות זמניות ורק ולמשך חודשיים בכל פעם. "אני לא עובדת יותר מהתקופה הזו כי יותר מזה העבודה משתלטת על החיים", היא אומרת. לדבריה יש לא מעט מעסיקים שמנסים לשכנעה להישאר וכאלה שהיא חוזרת לעבוד אצלם לסבבים נוספים: "ההבדל הגדול מבחינתי הוא שעכשיו אין לי מרמור".
העבודות, כאמור, מגוונות: "עשיתי הכול, הייתי ה'דייט' בבית ספר שהעביר קורסים לדייטים, עבדתי במפעל ועשיתי חריטת בתי מנסב מפלסטיק. בינואר אני אמורה להתחיל לעבוד בכוורות דבורים, מה שמעולם לא חשבתי שאעשה. במלצרות לא תראו אותי. חוץ מזה השכר הוא לא פונקציה. נכון שאני לא אעבוד בשכר מינימום אבל גם לא אלך לעבוד בשכר גבוה אם זו עבודה משעממת".
"מאז שאני חיה בקרוואן אין לי יותר לחצים כלכליים", היא מוסיפה. "אני יודעת מתי בדיוק אני צריכה לחזור לעבוד, מתי צפויות לי הוצאות גדולות ומתי הכסף עומד להיגמר לי. בשורה התחתונה לא משנה מה יקרה: גם אם לא אמצא עכשיו עבודה במשך שנתיים, קורת גג תהיה לי כי אף אחד לא יכול לזרוק אותי מהבית בגלל שלא שילמתי את חשבון החשמל והמים. אין לי תשלומים קבועים שנערמים אז גם אין לחץ לעבוד כל הזמן".
בין העבודות כהן בעיקר מטיילת: "אין לי סדר יום אז אני עושה לעצמי מזכרים לאן אני רוצה להגיע ומה אני רוצה לעשות, ולפי זה מתכננת את הזמן. בדרך כלל אני לוקחת לעצמי חודש לטיול ונוסעת לבקר את הוריי ונשארת אצלם למשך כמה שבועות כי חשוב לי לראות אותם ולא לנטוש אותם בגילם המבוגר. כשאני רואה שהכול בסדר יש לי את הביטחון לצאת שוב לנדודים", היא מסבירה. "כשאני עובדת אני חונה באזור של העבודה ואז המצב הכי גרוע שלי הוא שיש לי חצי שעה הליכה".
הבדידות בלגור לבד באוטו לא קיימת מבחינה: "היום אני מרגישה הרבה פחות לבד מאיך שהרגשתי בדירה שכורה בתל אביב. אין לי בעיה להישאר רק עם עצמי. חוץ מזה עולמם של הקרווניסטים לא מאפשר לך להיות בודד כי אתה תמיד פוגש אחרים שנודדים כמוך".
במהלך התקופה שבה תכננה את המעבר לקרוואן כהן נהגה לצלם את עצמה ואת החוויות שלה הפכה לסרט שהיא ביימה צילמה וערכה בעצמה. הסרט מתאר את כל התהליך, החל מהקושי להסתגל לחיים בתלם, ההחלטה לעבור לגור בקראוון, השסע המשפחתי ופרידת ההורים על רקע החלטה זו, ועד לחיים החדשים בצל משבר הקורונה. יש בו קטעים אנושיים אמיתיים לצד קטעים מבויימים, המעבירים את רגשותיה. "אם אתם חולמים על חיים כאלה פה תמצאו את כל התשובות".