"אני רוצה שיגעו בהם כמה שיותר אנשים וילדים"

הילדות בציורים של האומנית רונית אונונו (56) צבעוניים במיוחד. כל הסביבה שלהן בוהקת בגוונים עזים, כאילו הן באמת שייכות לעולם תמים ומאושר. אבל אם מסתכלים טוב טוב אפשר להבחין ברמזים קטנים המלמדים על מקורן של היצירות – שהן למעשה עיבוד ואינטרפרטציה לצילומים בשחור-לבן של ילדות שנרצחו בשואה. במכחולים מלאי צבע היא הפיחה בהן חיים חדשים.

אונונו מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא למדה בוויצ"ו חיפה, וכשהיגרה לארצות הברית המשיכה את לימודיה בתחום האומנות ובעיקר בציור. בין לבין עסקה בעיצוב פנים, גידלה שני ילדים, ועסקה בפיסול ובקרמיקה. לאחרונה החליטה אונונו, דור שני לניצול שואה, לעסוק בנושא שהיא מכירה היטב מהבית. "ביקשו ממני לעשות יצירות לטובת גיוס כספים בניו יורק עבור ישראל, והבנתי שזאת ההזדמנות שלי", היא מספרת בשיחה עם mako. "התחלתי לחפור ולחשוב מה הכי צבט לי בתור אם ובתור אישה. הסתכלתי על תמונות שגדלתי עליהן. עברתי על צילומי השואה בשחור-לבן בארכיבים, והבנתי מה אני רוצה לעשות".

היא בחרה 13 צילומים שאותם הפכה ל-13 ציורים: "התחלתי בילדות. יש משהו באישה ובילדה שהוא יותר פגיע ויותר רגיש, כי אנחנו תמיד היינו צריכות להתחזק בתור נשים. הוצאתי את הילדות מהסיטואציה של המוות ונתתי להן צ'אנס לחיות. שאלתי את עצמי איזה חיים היו לילדות האלה, איזה חלומות הן היו חולמות".

לא קצת מצמרר?
"אף אחד לא יושב בבית ומסתכל על תמונות של ילדים מתים. כדי להוציא את הסיפורים שלהם החוצה הייתי חייבת לייצר זעזוע. בעצם רציתי להגיד: אל תיגע בילד! איך יכולתם להשמיד מיליון וחצי ילדים שלא הספיקו שום דבר בחיים?"

בחלק מהמקרים היא התחברה, היא מספרת, לעצמה: "לא יכולתי לדעת מאיפה הם באו ומה הם עשו, כי אין תיעוד לצילומים האלה. אז הלכתי לסיפורי הילדות שלי. יש צילום של ילדה שיושבת על דלי מחורר מיריות. הסתכלתי על הפנים שלה וחשבתי איך אני יכולה לגרום לה לתפוס את הירח. כשהייתי ילדה אבא שלי היה יוצא איתי בחושך לאסוף גחליליות. לילה אחד לא מצאתי גחליליות אז אבא שלי הציע שנתפוס את הירח. זה זיכרון ממש חי. היה כיור דולף ומתחתיו דלי, ואבא הביא את הדלי והראה לי איך הירח משתקף בו, וככה תפסנו אותו. הילדה הזו לא יכלה לתפוס את הירח כי היא נרצחה והוכחדה. לא היה לה עתיד ולא היו לה חלומות שהיא תוכל להגשים".

הסיבה שהיא בחרה בעיקר ילדות, אומרת אונונו, קשור גם הוא לסיפור האישי שלה. "אבא שלי היה ניצול שואה, אבל לא באמת דיבר על זה. הוא חי חיים מלאים, אבל הייתה לו עצבות והפרעה. סוג של ערפל שאת מנסה לפזר. אני התחברתי לסיפורים על נשים קטנות שהפכו להיות אימהות וגידלו את האחים. תמיד הכל נפל על הנשים. בתור אישה אני מרגישה צורך להשמיע את הקול הזה, של הבנות".

"מישהי חיפשה לי את הקרניים שיש ליהודים"

סיבה נוספת להחלטה על הנושא הזה היא דווקא מחייה כמהגרת. אונונו גרה כבר 36 שנה בארצות הברית והאנטישמיות, היא אומרת, חיה ובועטת. "אנחנו נתקלים בזה כל יום, אני והמשפחה שלי. חלק מהצורך שלי הוא להסביר שאין הפרדה בין הילדים היהודים והמוסלמים. כולנו ילדים של החיים".

את הפעם הראשונה שנתקלה באנטישמיות, לפני 33 שנה, היא לא תשכח לעולם. "עבדתי במחנה קיץ יהודי בפנסילבניה. היו שם מדריכים מכל העולם, וערב אחד לקחו את כולנו לבר. נסעתי עם כמה חבר'ה, היינו שולחן של 50 מדריכים בערך, וכל אחד הרים לחיים כמו שעושים אצלו במדינה. ואז הגיעו אליי, הייתי הישראלית היחידה, ואמרתי 'לחיים'. ואז אנחנו שומעים פתאום צעקות you fucking Jew, ועומד בפתח איזה בחור עם זקן ארוך, והוא ושני חברים שלו התחילו לקלל ולהפחיד אותי. הם אמרו שהם ישחטו אותי כשאני אצא החוצה. פחד אלוהים. יומיים אחר כך, בעודי יושבת על המדרכה, ניגשה אליי מישהי שעבדה שם שהייתה עוזרת לרופא, והרגשתי שהיא נוגעת לי בראש. שאלתי אותה 'מה את עושה?', והיא אמרה: 'אני מחפשת את הקרניים שלך'".

את אונונו האירועים האלה רק חיזקו. "תמיד הלכתי עם מגן דוד וכך גם הילדים שלי. אני שגרירה פה – אין יום שאני לא פוגשת מישהו ומדברת איתו על ישראל. לכולנו מותר לחיות בעולם הזה, מספיק עם השנאה. למשפיעניות יהודיות יש המון כוח, אבל הן לא משתמשות בו כדי לדבר על מה שחשוב. יש לך את הבמה תשתמשי בה, תדברי על נשים ועל הדברים החשובים. נועה תשבי למשל עושה בדיוק את זה".

בימים אלה מוצגת התערוכה "רסיסים של אור", במוזיאון לוחמי הגטאות. "הם שם עכשיו, ואלפי ילדים ישראלים יראו אותם וידברו עליהם. הם בנו תוכנית שלמה סביב היצירות – כל ילד יוכל לבחור פספורט וללוות דמות מהציורים האלה, כמו בתהליך שאני עברתי", מסבירה אונונו. "היצירות האלה לא יימכרו, הן נועדו לזיכרון וזעזוע. הפשלתי מהם את האבלות והוצאתי אותם לחיים ואני רוצה שיגעו בהם כמה שיותר אנשים וילדים".