כשהייתי בת חמש הותקפתי מינית לראשונה, במשך כמה חודשים, על ידי אדם שעבד אצלנו בבית. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי אם אני אספר למישהו, אז לא סיפרתי הרבה-הרבה זמן. עד שיום אחד זה פשוט התפרץ ממני: אמא שלי אמרה שהוא ייקח אותי לשיעור פסנתר, והתחלתי לבכות. אחר כך נכנסתי להדחקה של עשר שנים. לא זכרתי שהיה דבר כזה בכלל.
את לא אשמה
אני מתמודדת עם הסוגיה כמעט כל יום. לא הצלחתי לנהל מערכת יחסים שהובילה למחויבות ארוכת טווח ויש לי חרדות חברתיות ובעיקר חרדות מסיטואציות שקשורות בגברים.
הכי חשוב שתדעו שאתן לא לבד. אנחנו לא לבד, יש כל-כך הרבה מאיתנו. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת במפגש הראשון שלנו, היא שתמצאי מישהי כמוך. מישהו שגם עבר את זה, ותדברי איתו. יש משהו משותף לניצולי שואה, לנפגעי פוסט טראומה ולנפגעות תקיפה מינית: אשמה ובושה. על משהו שלא אנחנו עשינו. חשוב לי לומר לך שאת לא אשמה. לא הבאת את זה על עצמך, לא עשית את זה לעצמך ולא קראת לזה.
