בחמישי בערב הייתי בהופעה של נינט בבארבי, וכן, היא באמת רזה. וזוהרת. ומוכשרת ברמות מטורפות. כשראיתי אותה על הבמה נזכרתי בילדות שלנו בקריית גת - היא רזה, כמובן, ואני שמנמונת. אבל לרגע לא הרגשתי השמנמנה של החבורה. מעולם לא הרגשתי רע עם מבנה הגוף שלי, גם בתור ילדה. תמיד השתתפתי בתחרויות הספורט ולפעמים גם עקפתי את כל הרזות. הגעתי למקום השלישי בקפיצה למרחק, תאמינו או לא. אז מה בעצם נזכרתי בגיל 30 שאני רוצה לרזות?
מיד אחרי ההופעה המשכתי לסליחות. אמרו לי שלבקש סליחה זה מרזה ולסלוח זה מחטב. התפללתי מעמקי נשמתי. את יום הכיפורים פתחתי בתחושת בטחון שאני בפור על כל המשפחה: כבר שלושה שבועות שאני דוחה סיפוקים, אז מה זה בשבילי 25 שעות של צום? והגרסה המשודרגת שלי, אגב, מלווה בתענית דיבור. כן כן, אני שותקת במשך 25 שעות. בכל זאת, יש לי שנה שלמה לפטפט בה, צריך לצבור כוחות, וזו הזדמנות מעולה לשקוע במחשבות האם כשאהיה רזה (עניין של עוד כמה בלוגים וחסות שטופות) זה יחזיק מעמד, או שמרוב אהבה עצמית אשוב לתקוע ואחזור למידות המוכרות שלי? והאם באמת היה לי רע במידות המוכרות שלי? מה זה משנה אם את אקסטרה לארג' או מדיום? אין גבול לחפירות.
יצאתי מהצום עם תה וסטיביה. בשעה שאמא שלי מוציאה את כל השוקולדים מהדיוטי פרי, אני כבר המשכתי לסלט בורגול עם רימונים ולמרק ירקות. והתחושה? נפלאה. אני ניגשת לארון הבגדים ולובשת את השורטס שהשארתי בקריית גת לפני ארבע שנים. אז התביישתי מכמה שהם צמודים עליי. גמר חתימה טובה, אה? אז לזה התכוון המשורר. אני מקווה שכולכם נכנסתם לספר החיים הטובים. החיים שלי טובים.
מרוב שעפתי על עצמי אחרי יום הכיפורים, שקלתי להתפטר מהבלוג והדיאטה. אבל אז נזכרתי שלהשמין אני תמיד יכולה, בלי בעיה בכלל, והתחייבתי לעבוד על דחיית הסיפוקים שלי. ואז גם ראיתי את מבחן המרשמלו, ניסוי שבו נותנים לילדים מרשמלו אחד ואם הם מתאפקים מלאכול אותו הם מקבלים עוד מרשמלו, כבונוס. במחקר נמצא שהילדים שהתאפקו מלאכול את המרשמלו גדלו להיות ילדים הרבה יותר מוצלחים. ברור לכם שאני הייתי מהילדים שמתנפלים עליו בלי לחשוב פעמיים.
כשנינט שרה את "ים של דמעות" עם דודו טסה, אני נזכרת כמה שמנה הייתי בגמר בניצנים. וגם אז לא הרגשתי רע. אז נכון, במבחן המרשמלו הייתי נכשלת, אבל בהחלט הייתי ילדה מאושרת.
הכי בא לי מרשמלו עכשיו.
מאיה מתעדת את הדיאטה שלה גם באינסטגרם: Mayabetzalel