עדכון מהחזית האישית שלי: יקיריי, מאז תחילת הדיאטה ועד הלום, התכווצתי בהיקף ב-10 ס"מ!!! לא יודעת כמה זה במידת המכנסיים, אבל מדימוי עצמי של מתאבקת סומו, או לפחות של ההיפופוטמה מהסרט "פנטזיה", אני נראית בעיניי קצת יותר "רחלי" (זאת אומרת; קרובה יותר לדימוי הגוף שלי מלפני עשוריים).
יותר מזה, בהתבוננות מעמיקה גיליתי שיש לי צוואר! ומסנטר שמזכיר שק אכסון של שקנאי מצוי קיבלתי רק סנטר אנושי רגיל בלי מכפלות ובלי חזקות סנטר אחד ודי.
אני מרוצה מאוד מההישג הזה ועכשיו רוצה לשתף אתכם במשהו שאני לומדת לעשות ולא ידעתי לעשות לפני שפגשתי את הצוות שמטפל בי. אני רחלי לא ידעתי לחייך אליי פנימה ולפרגן לעצמי. זאת האמת לאמיתה. 40 שנה אני פה ומעולם לא ידעתי להגיד לעצמי: "רחלי את על הכיפאק", "בובה, הצבת לעצמך מטרה והשגת אותה, כל הכבוד". כאילו שחסרים סביבי אנשים ביקורתיים, הוספתי את עצמי לרשימת המבקרים שלי ואולי גרוע יותר, עמדתי בראשם.
אני בטוחה שאני לא היחידה שזה קרה לה, עזבו רגע אותי ותהיו כנים עם עצמכם: האם אתם מתייחסים לטוב שבכם כמובן מאליו ומאידך רואים כל רבב באישיותכם? אם עניתם כן, כמוני, אז אל תתפלאו בכלל שמצאתם נוחם בתחביב ממכר ולא בריא - אכילת יתר, אלכוהול, סמים, הוללות מופרזת.
מה לא ברור? את כל הדברים המעצבנים בעולם אפשר לעזוב או לסלק מסביבתנו חוץ מאשר את עצמנו. רבותיי, אנחנו תקועים כל אחד עם עצמו ועד שהיושב במרומים לא קורא לנו, אנחנו כאן. אז אפשר להמשיך להסתכל על עצמנו בעין עקומה, להרגיש באסה ולנסות להתנחם איש איש בתחביביו ההרסניים (שלי, כזכור, הוא אכילת מתוקים בדגש על שוקולד וחלבה). ואפשר להתחיל להסתכל על עצמי אחרת.
שוב אני חוזרת לדיאלוג הפנימי שלי וכאן אתם צריכים להיות כנים ולהתאים לכם דיאלוג פנימי משל עצמכם. שלי נשמע בערך ככה: "רחלי, סחתיין על ההרזיה וההצטמצמות, את גדולה. בעצם קטנה. רחלי שלי, תרגישי את הרגע, תעצימי אותו כמה שאת יכולה כי מרגעי האושר האלו אנחנו נבנים וממלאים את המצבר של הנשמה. יקרה שלי, גלגלי את ההישג הזה שלך פנימה כמו צחוק מתרונן של פעוט (בלי ציניות מכל הלב וכל הנשמה) תני לו לשטוף אותך בחדווה מבורכת, זכית בה, היא כולה שלך".
אולי מחר, כשאטעה באיזה ניסוי במעבדה, אתעצבן על עצמי שוב, אבל יהיה לי יותר כוח להתמודד עם התסכול הזה, כי המצבר שלי מלא מההישג של היום. לא אצטרך להתנחם בשוקולד כי אומר לעצמי שאתמול הצלחתי בגדול והיום קצת פחות, לא נורא, מחר יום חדש שאפשר לתקן בו. כשאומר לעצמי את זה, לא אבוז לעצמי ואז לא אצטרך לאכול שוקולד. אני גם לא אשמין, והמעגל של הפרגון העצמי רק ימשיך.
יקיריי זאת עבודה פנימית קשה אם לא מורגלים לדיאלוג עצמי חיובי, אבל הדיאלוג המפרגן הזה שווה כל רגע כי הוא הבסיס שעומד מאחורי גוף ונפש בריאים.
שלכם,
רחלי
