מי אני: שני מור, בת 18, תלמידת תיכון מחיפה.
מי אני במספרים:
גובה: 1.71 מ'.
משקל לפני הירידה: 92 ק"ג.
משקל אחרי הירידה: 65 ק"ג.
כמה ירדתי: 27 ק"ג.
תקופת השינוי: שנה ושלושה חודשים.
שני ואחותה התאומה נולדו מוקדם מהצפוי ואובחנו כחולות צליאק כשהיו קטנות. אך כשהייתה בת שמונה, החלה שני לגבוה ולעלות במשקל ולבלוט ביחס לאחותה. "מהרגע שהתחלתי לגדול, לא היה לי קל חברתית. ילדים לא מקבלים אנשים מלאים", היא מספרת. במקרה של שני, הילדים בבית הספר לא הפסיקו להשוות בינה לבין אחותה התאומה, מה שפגע בה אפילו יותר.
כילדה מלאה, שני ניסתה לשמור על כושר באמצעות חוגים ספורטיביים, אך עדיין לא הצליחה לרדת במשקל. עם גיל ההתבגרות, החלה לסבול מבעיות בריאותיות ומהפרעות נשימה שהכניסו אותה למעקב של דיאטנית. למרות התמיכה והחיזוק מאמא שלה לאורך כל הדרך, גם זה לא הצליח כיוון שהאוכל, היה הנחמה של שני על רקע הדחייה החברתית והבדידות. "אין לי ספק שהאכילה שלי הייתה רגשית, לא היה לי טוב חברתית אז ניחמתי את עצמי בממתקים. ככל שפגעו בי יותר, כך אכלתי יותר".
חוסר היכולת של שני להצליח לעמוד בתפריט של הדיאטנית ואימוני הכושר שלא מניבים תוצאות, רק העמיקו את התסכול שלה. אבל המשבר העיקרי הגיע לאחר שאחות של שני, במקביל ומרבה האכזריות, נדרשה לעלות במשקל. "הדיאטנית ביקשה מאמא שלי לעודד אותה ואת אח שלי לאכול עם מעדנים, כריכים עם שוקולד אבל מצד שני היו צריכים להוציא את הדברים האלה מהבית כדי לעזור לי לרדת. בסופו של דבר, הפיתויים היו זמינים תמיד בבית".
גם בבית הספר וגם מצד אחיה, שני ספגה עלבונות והצקות באופן קבוע בגלל המראה החיצוני שלה. "היו אומרים לי אמירות פוגענות על איך שאני נראית, צוחרים עליי, קוראים לי שמנה, בהמה, מדמים אותי לחיות שמנות. היו אומרים לי שיש לי עיניים גדולות בגלל שהייתי ממלאת את הצלחת. גם כשהתחננתי שיפסיקו, לאף אחד לא היה אכפת. התייחסו אליי כמו אל אוויר. שפטו אותי לפני המראה החיצוני שלי. כעסתי על עצמי ואכלתי, אפילו כשלא נהניתי מהאוכל והממתקים".
בתום ליווי של שלוש שנים, שלא הניב תוצאות – הדיאטנית של שני החליטה להרים ידיים. אבל אז, בעקבות חברה של ההורים, הצטרפה שני אל קבוצת נוער של שומרי משקל. שם היא קיבלה את התמיכה והקבלה שהיו חסרים לה בבית הספר.
כחולת צליאק, המשימה של שני למצוא תפריט שיתאים לה הרבה יותר מאתגרת. אך כחלק מתהליך ההרזיה שלה ובעזרת המדריכה שלה אסנת, היא התוודעה למאכלים חדשים שלא הכירה. "הייתי הולכת לקניות בסופר ובודקת תוך כדי באתר של עמותת הצליאק אם מאכל מסוים מכיל גלוטן או לא ואז מצליבה עם המחשבון של שומרי משקל". בנוסף, שני החלה לאכול כריכים מגוונים, שילבה ירקות בתפריט והפחיתה כמויות בצלחת. את החלק של הכושר, היא מילאה בהליכות ארוכות ואימוני ספורט בבית באמצעות קונסולת המשחקים WII בשילוב כפיפות בטן לחיטוב.
האתגר של שני במהלך הדיאטה, היה ללא ספק המלחמה בצליאק. "האוכל הקנוי נטול הגלוטן הוא עתיר בקלוריות. הלחמניות, הפסטות או הקורנפלקס. זה מראש סימן לי שהתהליך שלי יהיה לא פשוט ולא היה לי ברור איך אצליח לעמוד בהקצבת הנקודות כשמחצית מכמות הנקודות שמותר לי לאכול נכנסת בתוך כריך שלקחתי לבית הספר", מה שהאט משמעותית את קצב הירידה שלה.
למרבה הצער, גם כשהצליחה לרדת במשקל, שני נאלצה להיאבק בדחייה החברתית. "אחרי ארבעה חודשים שהצלחתי לרדת בהם יפה, ילד מהכיתה שלי הפיץ בקבוצת וואטספ הכיתתית תמונה פוגענית שלי שהוא צילם ללא ידיעתי או רשותי מהתקופה שהייתי מלאה יותר. התמונה עוררה הרבה צחוק ולעג. הרגשתי מושפלת. היה לי קשה לראות את עצמי".
התפריט היומי שלי:
ארוחת בוקר: מעדן 1.5% שומן עם כוס תה.
ארוחת עשר: לחמניה ללא גלוטן עם חומוס/ביצה מקושקשת/טונה/גבינת קוטג' עם ירקות.
ארוחת ביניים: מנת פרי. (במידה ומדובר ביותר לימודים ארוך, שני מוסיפה חטיף אנרגיה).
ארוחת צהריים: שניצל או חזה עוף עם ירקות ואורז.
ארוחת ביניים: מנת פרי או קרטיב.
ארוחת ערב: ביצה עם ירקות וקוטג', או פרכיות אורז עם טונה או קורנפלקס עם חלב דל לקטוז לצד כוס שוקו, תה או מים. לצד שתייה מרובה של מים לאורך כל היום.
לאחר השינוי, המשפחה של שני הייתה מאוד גאה בה, אבל גם לשני הייתה סיבה מצוינת להתגאות בעצמה. על רקע העלבונות הקשים מהסביבה שני למדה להאמין בעצמה למרות הכל. "עברתי תהליך של התבגרות עצמית. אמא שלי עודדה אותי, תמכה בי והאמינה בי. האחים שלי פרגנו לי. הרגשתי שכולם עודדו אותי כדי לעזור לי להתמיד".
טיפים למי שמעוניינת לעבור שינוי:
להיות בוגרת נפשית כדי להתעלם מהסביבה שלך ולא לקנא בהם ובמה שהם אוכלים.
לקבל תמיכה, אם מקבוצה או מהסביבה שלך.
לא לכעוס על עצמך או לחיות עם רגשות אשם. לאפשר לעצמך משהו מתוק כשבא לך, ליהנות מזה ולהמשיך בתהליך עם יותר כוח.
להבין שמעידות הן חלק מהמהליך.
לגוון את התפריט כמה שאפשר כדי לא להשתעמם לצד פעילות ספורטיבית שאוהבים לעסוק בה.