מי המכשפה שהכי הפחידה אתכן בילדות? האם זו הייתה המכשפה של עמי ותמי שנדחפה לתנור ונשרפה בעוד בחיים? המכשפה הירוקה והמכוערת מהקוסם מארץ עוץ עם להקל הקופים שלה שהומסה במים? או אולי דווקא המכשפה הלבנה מ״האריה המכשפה וארון הבגדים״ שהשליטה חורף אינסופי על נרניה?
דמותה של המכשפה - האשה המבוגרת, המרשעת ולרוב מכוערת שפוגעת בילדים והורסת לכולם את החיים, מלווה אותנו מילדות. היא מסמלת את מי ומה שצריך להיזהר ממנו (נשים מבוגרות ״תמהוניות״), איך נכון להתנהג (להתרחק מהן) ומה יקרה אם לא נתנהג יפה (הן יפגעו בנו). במילים אחרות, היא עוזרת לחלק את העולם לטוב ורע, כשהיא הרע.
המכשפה היא לא רק מישהי רחוקה, אלא יכולה להיות כל אחת מאיתנו. הכינוי ״מכשפה״ הוא קללה לנשים מרושעות. אמנם הוא נפוץ במיוחד לתיאור חמיות וכלות, אבל כל אחת יכולה ״ליהנות״ ממנו - רק לאחרונה אמה של יהודית באומן, זוגתו החדשה של שימי תבורי, כונתה מכשפה, וכך גם הזמרת מריה קארי בידי אחיה.
הנשים אשמות בכל
איך הפכה דווקא המכשפה לדמות הכי מרושעת סביבנו, משנית רק לשטן? עד ימי הביניים, מכשפות היו דווקא דמויות חיוביות בקהילה באירופה. הן היו רופאות שבני הכפר היו הולכים אליהן ואפילו סייעו בקרבות באמצעות הכישופים שלהן. אבל מימי הביניים המוקדמים (מאה 5 עד מאה 10) ועד למאה ה-18 ואפילו ה-19, המכשפות הפכו לשעיר לעזאזל של הקהילות באירופה ובארה״ב - רדפו אותן, עינו אותן, ורצחו אותן. לא רק מכשפות שבאמת עסקו ברפואה וכישופים נפגעו – כל הנשים היו בסכנה להיות מואשמות כמכשפות. הן עברו עינויים עד ש״הודו״ ואז נשרפו בחיים, הטביעו אותן או ערפו להן את הראש.
לא היה גבול למה שהיה אפשר להאשים בו נשים. כשפרצה מחלה – האשימו נשים בכישוף. כשהיה יבול לא מוצלח – האשימו נשים בכישוף. אשה שרצתה לחיות לבדה ולא להינשא – נחשדה כמכשפה. נשים שהיו להן יכולות יוצאות דופן או ידע בנושא מסוים – נחשדו כמכשפות. נשים שעסקו במקצוע שגברים חשקו בו, כמו לדוגמה בתחום השיפוט כפי שהיה נהוג אז – הואשמו בכישוף. קבוצת נשים שהתקבצה יחד, כמו לדוגמה כאשר נשים מבוגרות העבירו לצעירות מתכונים, עצות, תרופות, אמונות וסיפורים – נחשדו כמכשפות חורשות מזימות.
הסימון של נשים כמכשפות והוקעתן שירת את כולם, חוץ מאת הנשים שהואשמו כמובן. היה את מי להאשים כשמשהו רע קרה, אפשר היה להזיז נשים מעמדות כוח וממקצועות שהן עסקו בהם כדי שגברים יכלו לקחת אותם ואפשר היה לפרק קהילות נשיות. וכן, בהחלט לא הזיק שנשים שהואשמו בכישוף פרנסו את המענים שלהן כשנאלצו לשלם בכספן על הכלים איתם עינו אותן, ושאחרי הירצחן השופטים והמאשימים יכלו לקחת את הכסף שלהן.
אבל מעל לכל – הכנסייה התחזקה דרך רדיפת המכשפות. הכנסייה סימנה את המכשפות כמטרה משותפת שמאחדת את הקהילה סביב האמונה באל ונגד הרוע והשטן, שהמכשפות נחשבו לתלמידות שלו. הכנסייה, אגב, שאבה חלק מהלגיטימציה שלה להרוג מכשפות מהמקרא. 2000 – 3000 שנה לפני כן, נאמר בספר שמות כ״ב י״ז, ״ומכשפה לא תחיה״. זו הייתה הדרך של היהדות לחזק את עצמה ולהילחם בפגאניות. על חשבון נשים כמובן.
בתקופה הזו התפתח הדימוי הוויזואלי של המכשפה שאנחנו מכירות היום. אמנם כל מדינה קבעה את הקריטריונים הפיזיים שלה לזיהוי מכשפות, בדרך-כלל בצבעים הפוכים מרוב האוכלוסייה (נגיד בספרד ואיטליה עיניים בהירות דווקא היו סימן למכשפה). אבל ככלל היה מדובר באשה עם ״פגמים״ בגוף כמו נמשים, כתמי לידה, חצ׳קונים ויבלות (למי אין ״פגמים״ כאלה). מיתוס המטאטא נוצר בסיילם, מסצ׳וסטס, הידועה לשמצה במשפטים שנערכו ל״מכשפות״ בסוף מאה ה-17, בסופם הוצאו 20 אנשים להורג, מתוכן 14 נשים. אחת הנאשמות הודתה ששד שליח השטן נתן להן משחת קסמים, שכשמורחים אותה על מטאטא על קלשון הם הופכים לכלי תעופה.
מכשפות מקושרות גם לחתולים. החיות האלו, ובמיוחד השחורות מביניהן, נחשבו ליצורים שיש בהם רוח רעה ושהם עוזרים למכשפה להוציא לפועל את המזימות שלה. מקור הכובע המחודד לא ברור, אך אחת התיאוריות היא שהוא התחיל בתפיסה אנטישמית – בתקופה זו יהודים הוכרחו לחבוש כיפה מחודדת כאמצעי לסימון, ויהודים נקשרו לשטן. הסחבות והשחור הגיעו ככל הנראה גם ממכשפות שבאמת עסקו בכישוף ולבשו שחור כי שמדובר בצבע שאנשי דת לובשים; אבל המראה הזה גם זכה לדחיפה מהכנסייה שעודדה מיתוס לפיו המכשפות נפגשות יחד עם עוד גורמים מרושעים ב״מיסה שחורה״, בה הן לובשות שחור, לועגות לנצרות, שותות דם ושתן, מקיימות אורגיות ומקריבות ילדים. כמו כן, פעמים רבות נשים עניות סומנו כמכשפות, והן ודאי לבשו סחבות.
לא מתיישרת לפי המודל? מכשפה!
אז אולי היום כבר לא מענים נשים עד שהן יודו שהן הטילו כשפים שגרמו לגברים לא להצליח במה שהם ניסו לעשות, אבל התפיסות הבסיסיות שמאפשרות סימון של נשים כמסוכנות אם הן מתנהגות בצורה שנתפסת כחריגה, עדיין קיימות. ניקח לדוגמה את המדריך לזיהוי מכשפות מהמאה ה-15 שהזהיר גברים מפני מכשפות כי הן עלולות להעלים להם את הזין, ואפילו לגדל אותו לצד עשרות פינים אחרים בקופסה או על עץ ולהאכיל אותם בשיבולת שועל (כן מה שקראתן).
אז מה יש לנו כאן? חרדת סירוס – צ׳ק. אז, חשש שנשים דה פקטו יסרסו גברים. היום, גברים נלחצים מנשים חזקות וחוששים שהגבריות שלהם תתערער מולן. יותר מזה, היום יש גברים שחושבים שהמטרה של נשים חזקות היא לפגוע בגברים, בדיוק כמו שהמכשפות פגעו בגברים בזדון (ולא שלנשים יש, נגיד, שאיפות משל עצמן והן לא, נגיד, מבלות את כל חייהן במחשבות על גברים). אז קראו לזה מכשפות, היום קוראים לזה נשים גבריות, פמינאציות, ומאיימים שאשה שלא תשתיק את קולה לא תמצא זוגיות.
חשש מהרגע שנשים יוכלו לספק את עצמן מינית – צ׳ק. אז, מכשפות, שנחשבו לפרועות מבחינה מינית, בפועל לקחו לעצמן פין. יש אפילו ציורים מהתקופה שמראים שפין כזה חודר אליהן. היום, מקנן החשש מוויברטורים והיכולת שלו להוות תחליף לגבר. אז קראו לזה מכשפות, היום קוראים לזה אשה פתטית.
אבל לא מדובר רק במקרי קיצון כמו המדריך הזה. הסימון של נשים שלא מתיישרות לפי המודל של זוגיות וילדים כחריגות והזויות, קיים עד היום. ככל שהן יותר מבוגרות עם יותר מנהגים שאינם מובנים לסביבה (אז - רקיחת תבשילים בסירים גדולים, היום – הנבטת עדשים, הכנת חליטות תה וייבוש פרחים), הן יותר הזויות. אם יש להן חתולים אז בכלל. החברה רוצה נשים שאפשר לשלוט עליהן, ולכן הן צריכות להיות תחת פיקוח של גבר.
גם המקצועיות והידע של נשים עדיין מוטלת בספק. אמנם לא יעלו אשה על המוקד כדי לפנות את המשרה שלה, אבל בהחלט יחסמו אותה בדרכים אחרות, יתנו עדיפות לגברים על פניה ויערערו על הידע שלה. נשים הן גם עדיין אלו שמפילים עליהן את האשמה כשיש בעיות - תקלות מקצועיות-ניהוליות מופלות על מזכירות, בעיות במשרד הרווחה מופלות על עובדות סוציאליות, כל התסביכים שלנו מופלים על אמא שלנו, וכשארגון נמצא בקריסה, מביאים אשה לנהל אותו. אם הארגון יקרוס, יהיה את מי להאשים (התופעה נקראת ״מצוק הזכוכית״).
גם הזלזול היום ברפואה ״אלטנרטיבית״, ״טבעית״ ומעבר לידע גברי ״רציונאלי״ הוא חלק מהמגמה של ערעור על ידע שהיה בעבר נשי. השיקויים של אז הפכו באגדות לרעל, כדרך למחוק את היכולות שלהן. היום רפואה כזו זוכה לבוז, למרות שלעתים היא מצליחה לטפל בסוגיות שהרפואה המערבית לא מצליחה לטפל בהם, כמו לדוגמה מיגרנות – מחלה נשית.
התארגנויות של נשים עדיין נתפסות גם הן כמאיימות – נשים מוצגות כזוממות להפיל תלונת שווא על גברים, כהולכות לעשות שופינג ביחד ולבזבז את כל הכסף של הגבר או כרכלניות שעושות עין הרע. אז העלו אותן על מוקד, היום מפרקים סולידריות נשית באמצעות לגלוג על נשיות, הזהרת נשים מפני נשים אחרות (״שק של נחשים״), ועידוד נשים לרדת על נשים אחרות כדי להתקבל למועדון הגברים, הבויז קלאב. פשוט הרבה יותר קל לשלוט בנשים כשהן מפוזרות, ולא מאוגדות.
גם התפיסה של נשים כיצור מיסטי קיימת היום. לא שאנחנו עדיין חושבים שנשים הן פיות או שבאמת יש להן יכולות לעשות קסמים (למרות שעדיין יש מגידות עתידות וקוראות בקפה), אבל עד היום קיימת התפיסה שנשים הן יצורים קסומים שאי אפשר ממש להבין אותן עד הסוף. זה אולי נחמד בשלב החיזור, למרות שנראה לי עדיף להתייחס לנשים כאל בנות אדם שוות ולא כאל יצורים נשגבים. אבל, עלולות לצוץ בעיות אחר-כך, נגיד כשיש לגיטימציה להיות סטוקר לאשה, לאנוס אותה ואפילו לרצוח אותה, על-סמך התפיסה שגברים לא יכולים לשלוט בעצמם ליד כוחות הפלא של נשים. וזו הזדמנות להזכיר שגם הלגיטימציה לרצוח נשים שפועלות בשונה ממה שמצופה מהן, נשארה איתנו במידה מסויימת.
עוד דבר אחרון על מיניות. אנחנו אמנם לא חושבים על מכשפות כמיניות, אבל בימי הביניים הן בהחלט נחשבו כאמור כנשים פרועות מבחינה מינית. לא רק הטקסים שלהן כללו אורגיות, אלא אפילו כלי התעופה שלהן מעורר שאלות מיניות – מקל ארוך וקשיח, שתחוב להן בין הרגליים והן רוכבות עליו. בתרבויות מסוימות אסור לקיים יחסי מין כשהאשה למעלה, כי מדובר באקט שנראה שהאשה חודרת לגבר. או במילים אחרות, כשהמכשפה על המטאטא, היא זו ששולטת בפין, במין ובגבר. הסימון של נשים מיניות כחריגות ואפילו ככאלה שמגיע להן מה שקורה להן, וגם השימוש בפגמים בגוף של נשים כדי לערער על הנשיות שלהן, בהחלט לא זר לנו גם היום.
החרדות לא נעלמו
אבל לא הכל שחור. כבר בימי הביניים קמו התנגדויות לציד המכשפות ובסיילם השופטים אפילו התחרטו על הרציחות (קצת מאוחר מדי). גם היום אנחנו עדות לניסיונות לשקם את שמן של מכשפות, באמצעות הצגתן כדמויות חיוביות, שעושות טוב ושאפשר להזדהות איתן.
חלק מהדוגמאות הבולטות הן הסדרה ״מכושפות״ מתחילת שנות ה-2000 שהציגה שלוש אחיות מכשפות שפועלות בשירות הטוב. ״סברינה המכשפה הצעירה״ מסוף שנות ה-90 היא נערה מכשפה שיחה עם שתי דודות מכשפות וחתול מדבר בשם סיילם, שמתמודדות עם הזהות שלה בעולם. המחזמר Wicked משנת 1995 מתאר את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב מנקודת מבט אנושית ומעוררת הזדהות. הרמיוני מסדרת הספרים ״הארי פוטר״ שהיא מכשפה מגושמת ומקסימה. יש גם דוגמאות מוקדמות יותר. ״סמנתה״ משנות ה-60 היא מכשפה שעוזרת לבן זוגה ונכנסת למצבים מצחיקים.
דרכים נוספות לשקם את הדימוי הן באמצעות הבעת סולידריות ישירה עם הנשים המכשפות. ״אנחנו הנכדות של המכשפות שלא הצלחתם לשרוף״ אומרת אימרה פמיניסטית ידועה ומעוררת צמרמורת היסטורית. אור סיונוב נתנה נאום חוצב להבות בבית ״האח הגדול״ על נשים מכשפות והגאווה שלה כלפיהן. חלק מההערכה הרבה שלה זוכים חתולים בקרב הפמיניסטיות היא ניכוס מחדש של החיה כשייכת לנשים ממורמרות, רווקות, זקנות ומכשפות.
יש כיום גם נשים שמכנות את עצמן מכשפות ועוסקות בכישוף, כחלק מהתפיסה מטריארכלית של שליטה נשית, הערכה לנשים מבוגרות וחיבור בין האדם לטבע. אבל יותר עצוב וחשוב, עד היום במקומות לא מתועשים ובמיוחד במדינות עולם שלישי נשים וילדים עדיין נרדפות, מעונות ונרצחות בטענה שהן מכשפות שגורמות נזק ומביאות מזל רע.
כל זה לא אומר שצריך להפסיק לקרוא שלגייה או לא להתחפש למכשפה בפורים, אלא רק להכיר בסיפור הגדול שעומד מאחורי הגלימה השחורה והכובע המחודד. יותר מזה, העובדה שהיום נראה לנו מגוחך לחשוב שנשים מגדלות איברי מין שהן גנבו מגברים, לא אומרת שהחרדות מנשים ונשיות נעלמו מהעולם.