חן טל ובר רפאלי, שתי נשים שהתפרסמו, בין היתר, בזכות תמונות בהן מופיעות בעירום חלקי או מלא, מעלות בחודשים האחרונים באינסטגרם תמונות עירום מיניות שלהן עם בטן היריונית. התמונות הללו ותמונות של עוד סלבריטאיות שחושפות את בטן ההיריון מסוקרות בצורה חיובית במגוון אמצעי תקשורת, החל מ-mako ועד לווג.
התמונות האלו הן חלק מתופעה שמתרחשת בשנים האחרונות של הפיכת הבטן ההריוניות לחלק מהגוף המיני. פורצת הדרך הייתה דמי מור בשנת 1991, שצולמה על ידי אנני לייבוביץ׳ לשער של המגזין וניטי פייר, מה שיצר רעש ציבורי גדול ופרץ את הדרך לצילומי היריון מסוגים שונים. מאז סלבריטאיות רבות נוספות הצטלמו עירומות עם בטן היריון על שערים של מגזינים בעיקר מאמצע שנות ה-2000, ביניהן קלודיה שיפר, בריטני ספירס וקים קרדשיאן.
התהליך הזה הוא חלק ממאבק בנורמה לפיה הבטן היחידה שמותר לה להיות מקושרת למין היא הבטן שטוחה, ושלפיה נשים שהגוף שלהן מתבגר ועובר דברים מוחלפות באשה צעירה וחדשה שהגיעה לסביבה. אבל האם מדובר בשינוי חיובי ופמיניסטי של העצמה נשית, או שמא דווקא בהחפצה מסוג חדש שיוצרת לחצים על נשים ומהווה זליגה של פטישים מעולם הפורנו לחיינו?
אמא היא לא יצור מיני?
אבל נתחיל שנייה מהתחלה. הסיפור העיקרי שמסופר לנו כנשים הוא שמגיל קטן אנחנו צריכות להיות יפות וכוסיות, למצוא בן זוג, להתחתן איתו כמה שיותר מהר ולהתחיל ללדת ילדים. כאימהות אנחנו צריכות לטפל בצורה החמה והמחבקת ביותר כי ״אין כמו אמא״. אמא היא כמובן לא יצור יצור מיני, במיוחד ככל שהיא שהשנים עוברות והיא מתבגרת, כמו שקורה לאנשים. לפי התסריט הזה אנחנו מרעיבות את עצמנו כדי להיות רזות, מציגות את עצמנו כמטומטמות כדי שבנים לא ירגישו מאוימים מאיתנו, וסולחות לגברים שתקפו מינית כי הם כבר עם אשה מבוגרת שלא מספקת את הצרכים המיניים שלהם.
אבל יש גם סיפורים מקבילים שמסופרים. אחד מאלה הוא הסיפור של המילף. המילף, (MILF – Mother I’d Like to Fuck) היא אשה לא צעירה (שזה במונחים פטריארכליים אומר 30 ומעלה), אבל היא כוסית וסופר מינית. פיתוח של המילף היא הקוגרית, שזה בתרגום לעברית ״פומה״, מונח שמתאר אשה מבוגרת ומינית (נגיד מילף) שצדה בחורים צעירים. המילף הראשונה הייתה כנראה גברת רובינסון בסרט ״הבוגר״ מ-1967, אבל היא הפכה לדמות מיינסטרימית עם צאת הסרט ״אמריקן פאי״ בשנת 1999, שהציג את מושא הפנטזיה ״אמא של סטיפלר״ בגילומה של ג׳ניפר קולג׳.
המילף זלגה אלינו למיינסטרים מעולם הפורנו, כמו הרבה פרקטיקות מעוררות מחלוקת, ביניהן גילוח הפות והלבנת פי הטבעת. לרוב מדובר באשה לבנה ממעמד בינוני-גבוה, והיא דמות שמושטחת מבחינה מינית. היא מתנהגת בדיוק כמו הפנטזיה הגברית של אשה: היא רוצה מין בלי סוף ואין ״סכנה״ שהיא תרצה ממנו טבעת ומחויבות. אין בדמותה של המילף שום דיון על נשים מבוגרות, כמו על הגוף של נשים שמשתנה והשפעת השינויים על מין ובכלל, הקשיים והעוצמות של חיי האימהות או הצורך לטפל בהורים מבוגרים. יותר מזה, הבחנת דמותה של המילף כמינית מוחקת את המיניות של אימהות אחרות. השיר החדש של פרגי, "מילף", מציג את הבעייתיות: המילפיות שם הן לא בנות אדם, הן בובות סקס.
מצד שני, דימוי המילף נותנת יותר כוח לנשים שנמצאות בלב תעשיית ההחפצה, הוליווד. בשנים האחרונות נוצרות יותר ויותר סדרות וסרטים שבהם יש דמויות מיניות של נשים מבוגרות יותר, כמו ״עקרות בית נואשות״, ״סקנדל״ ו״אנריל״. ברור ברור, הן מיניות לפי הסטנדרטים של אידיאל היופי, כלומר רזות, חלקות ויפות. אבל, הן עדיין לא מושלכות לפח ובכך הן מרחיבות את אידיאל היופי.
הכוח שלהן מגולם גם ביכולת שלהן להציף את הבעיות בהוליווד. במערכון מעולה של איימי שומר מלפני שנה, שנקרא “Last Fuckable Day”, שומר מראה יחד עם המבוגרות המהממות טינה פיי, ג׳וליה לואיס-דרייפוס ופטרישיה ארקט, איך הוליווד מעבירה נשים מגיל מסוים מהתפקידים של האשה הראויה לזיון לתפקידים של האשה הלא ראויה לזיון – Unfuckable. כלומר, גם בהשתתפות וגם בהתנגדות - הנשים הללו שותפות אקטיביות בשינוי הסטנדרטים.
אולי אישה בהיריון היא לא יצור מיני?
למה אני מספרת לכן את כל זה? כי התהליך הזה מתרחש במקביל למה שקורה עם הנשים בהריון. אישה בהריון היא לא מילף - אלא שלב אחד לפני. היא לא מילף לא רק כי היא לא אמא, אלא כי הגוף שלה עובר שינויים, להבדיל מהגוף של המילפיות שנראה כמו אידיאל היופי וכמעט אי אפשר להבדיל בינו לבין גוף צעיר יותר של דוגמנית או כוכבת פורנו. בגלל הקושי בקבלה חברתית של השינוי בגוף, וגם בגלל שהריון זה דבר זמני, יותר קשה לאשה המינית בהיריון להיכנס כדמות לסרטים ולסדרות כמו המילף.
אבל גם הנשים הללו, שמצלמות את עצמן כמיניות בהיריון, משנות את מודל היופי הנשי. עם התמונות הן יוצרות מודל חדש לפיו גם אם את בהריון את יכולה להיות מינית. הן לא מוכנות שהתעשייה תזרוק אותן הצידה כמו שקרה הרבה פעמים עד עכשיו, שלכל היותר חיכתה שהנשים בהריון ״יחזרו לעצמן״ (כאילו עד עכשיו הן לא היו הן), או טשטשה את בטן ההיריון עם חליפות גדולות וחפצים גדולים שהן החזיקו שהסתירו אותה.
הפיכת הבטן ההריונית לאיבר שנחגג ולא רק לאיבר מוסתר או כזה שאנשים מרשים לעצמם לגעת בו ולשאול ׳בן או בת?׳ קשורה ישירות לעלייה במעמד של נשים ונוכחותן במרחב הציבורי. שנות ה-90 בארה״ב הן השנים של הגל השלישי של הפמיניזם, שהעלה על נס את ההבדלים בין נשים – מבחינה תרבותית, לאומית, אתנית, דתית ומינית. אל מול ההירואין שיק, אנורקסיה ובולמיה, נשים התנגדו לאיחודן תחת קטגוריה אחת. כמה מתאים שבתקופה זו תמונתה של דמי מור בהריון תפרוץ את הדרך.
20 שנה מאוחר יותר, ויותר נשים מציגות את בטן ההיריון שלהן כדבר מיני, בין אם על שערי מגזינים, באינסטגרם או בצילום של אלבומי היריון. בגדי היריון גדולים שמסתירים את הגוף – אאוט. בגדים צמודים וחשיפת הבטן לעיני כל – אין.
צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳ה, סופרת ניגרית פמיניסטית עטורת שבחים, קוראת לפעולות מהסוג הזה ״ביצוע היריון״ (performing pregnancy), והיא בחרה להסתיר את היותה בהריון. אבל כפי שניתן לראות, לביצוע הזה יש דווקא פן מעצים, של התנגדות לדרך היחידה להיות אשה מינית במרחב הציבורי והפרטי ולצורך להתייחס להריון כאל מחלה שמונעת מנשים מלקחת חלק בחיים ה״רגילים״.
ילדת? מהרי וחזרי לגיזרה
כמובן שכמו תמיד עם המילפיות, גם כאן יש רק דרך אחת להיות בהריון. טחורים? נפיחות ברגליים? הקאות? פיטורים מהעבודה כי נכנסת להריון? את כל אלה מחביאים מאחורה. התמונות על שערי המגזינים וברשתות החברתיות של הסלבריאטיות נראות בדיוק כמו התמונות המחפיצות שאנחנו רגילות אליהם, רק עם בטן היריון. הגוף ההריוני הופך למוצר שמוצג לראווה והיופי שלו מסמן את ערך האשה. לכן, הוא חייב לעמוד בסטנדרטים של גוף שראוי להחפצה, בדיוק כמו דוגמנית בפרסומת או שחקנית פורנו.
אם כבר פורנו, גם כאן עולה השאלה האם הפורנו השפיע עלינו יותר מדי. פטישים של נשים בהריון והכנסת נשים להריון קיימים בפורנו וגם בזנות. במקרים האלה, בטן ההריון משחקת כאן תפקיד של סימון על גוף אשה שהיא שייכת לגבר אחר, שהצליח להחדיר לה את אונו בצורה כל-כך חזקה שהוא שינה אותה. העמדת הגוף של נשים בהריון בדיוק כמו שאנחנו רגילות לראות את הגוף הפורנוגרפי, רק עם בטן עגולה ומתוחה, משרתים את הפטיש הזה, בלי להרחיב את הדיון על הריון והשלכותיו על נשים. בסוף מה שמוצג בתמונות זה גוף, ולא אשה בהריון.
המודל המצומצם הזה, כמו מודל המילפיות המצומצם, יוצר לחץ גדול על נשים להמשיך לתחזק את עצמן בתקופה בחיים שפעם הן כבר לא היו צריכות. אם עד גיל 25 היית צריכה לסדר גבות, ציפורניים ולשמור על דיאטה, אבל החברה שחררה אותך מזה אחרי שנכנסת להריון, היום זה כבר לא המצב. את חוזרת מהעבודה מהמשמרת הראשונה, עובדת בבית במשמרת שנייה וצריכה גם לעבוד משמרת שלישית של טיפוח המראה שלך. שחרור? העצמה? יותר כמו עוד משימות שצריך למלא ברשימה האינסופית.
מערכון מצוין נוסף של איימי שומר (עונה 4 פרק 5) נקרא ״קדושה/זונה״. הסבר קצר על המונחים – בגדול לנו כנשים מוצגים שני מודלים של התנהגות מינית. ״הקדושה״ היא הילדה הטובה והחסודה, זו שמתנהגת יפה ובסוף מקבלת את הבחור מתחת לחופה. ״הקדושה״ היא הדרך של החברה לעודד נשים לא ליהנות מהמיניות שלהן אלא ״לשמור״ אותה בשביל שגברים, כדי שאלה לא ירגישו שהם מתחרים מול גברים נוספים על המיניות של נשים, שאותה הם צריכים לאסוף כדי להיות ״גברים״. לעומת ה״קדושה״, ״הזונה״ היא השרמוטה, המזרן של השכבה וזו שמעלה תמונות שלה בבגד ים לפייסבוק. העונש שלה על הנהנתנות המינית והגופנית שלה הוא להיות מסומנת כלא ראויה לקשר זוגי, כי היא ״משומשת״ על-ידי גברים אחרים.
במערכון ״קדושה/זונה״, איימי שומר מראה איך היום גברים מצפים מנשים להיות גם קדושות וגם זונות. הגבר שהיא שוכבת איתו במערכון רוצה שהיא תהיה חסרת ניסיון מיני, אבל שתדע באופן מדהים איך לענג אותו במיטה. זוכרות את השיר “Nasty Girl” מ-2009 שכולל את השורה “A lady in the street but a freak in the bed”? אז זה בדיוק זה.
הדרישה לנוכחות המקבילה של שני הדימויים הסותרים האלה היא התהליך שמתרחש עכשיו. מצד אחד נשברת ההפרדה המוחלטת בין קדושה לזונה, שזה טוב. את יכולה להיות אמא לשלושה ילדים וסופר שווה. את יכולה להיות חסודה אבל טובה במיטה. את יכולה להיות בהריון אבל עדיין שיאוננו עלייך.
הבעיה היא שאין שום דבר באמצע. בר רפאלי, שבנתה את הקריירה שלה מהיכולת להיות בו-זמנית ״זונה״ (דוגמנית בגדי ים, מצטלמת בלי בגדים, מבטים מפתים) ו״קדושה״ (חיוך של ילדה טובה, צמודה לאמא, מעלה תמונות מפעולות של חיים ״רגילים״), ממשיכה לגלם את שני התפקידים בו-זמנית כשהיא מצלמת את עצמה בביקיני בהיריון. היא עושה את זה, ואחריה גם אנחנו. הצרכים, רצונות, שאיפות, קשיים ויכולות שלנו - מועלמים.
אז האם תמונות מיניות של היריון הן מהפיכה פמיניסטית או דרך לייצר עוד לחץ על נשים? המבחן האמיתי הוא זה שבא אחרי ההיריון. האם אנחנו ממשיכות לראות את הגוף של הנשים הללו מוצג כמיני גם לפני הדיאטות ומאמני הכושר שמחזירים את הבטן להיות שטוחה ומעלימים את השיערות והצלקות? או שמא כמה שבועות אחרי ההיריון הנשים הללו מוכנסות מיד לתפקיד המילף ונראות בדיוק כמו שהוליווד, זו שהן התנגדו לתבנית שהיא מכניסה אותן אליה, מצפה מהן?
לפי מה שראינו עד עכשיו, הוליווד והמגזינים ימשיכו להציג לנו רק גוף מושלם. אבל אולי הרשתות החברתיות יאפשרו מהפיכה בתחום הזה, כי השיח הוא ישירות בין האשה לציבור, בלי תיווך של מעצב, צלמת, גרפיקאית ועורכת. אולי נשים כמו חן טל, שלא פוחדות להציג את האמת גם כשהיא כואבת, ישקפו לנו את התמונה המלאה של נשים בהיריון - שיכולות להיות מיניות גם עם גוף לא מושלם.
בכל מקרה, אי אפשר למחוק את המשמעות של ההזדמנות החדשה שנוצרה כאן – הנאה מינית מצורה חדשה של הגוף הנשי. האם זה מושלם? לא. האם זה יותר טוב? כן. ומה אנחנו עושות כאן כפמיניסטיות אם לא מתקדמות לאט לאט, צעד אחרי צעד, כבר מאות שנים.