אמהות ובנות זה תמיד סיפור מסובך. לא משנה אם הן חברות הכי טובות או אויבות מרות, הקשר בין אם לבתה הוא לרוב קשר מורכב ורגיש. המודל הנשי המרכזי לאורו גדלות ילדות הוא אמא שלהן, וממנה הן תקבלנה בירושה את תפיסות העולם, ההבניות החברתיות והמודלים הנשיים, לטוב ולרע. אמא שלך תמיד הייתה בדיאטה ושנאה את הגוף שלה? סביר שלמדת מזה שלהיות שמנה זה רע, ושהבנת שבאופן כללי גוף נשי צריך להיות מקור לבושה או לגאווה - הכל תלוי בעמידה שלך בסטנדרטים שרירותיים שקבע העולם.
גם כשאת ה"פירסט ליידי" את לא יכולה לחמוק מזה. בסדרה "בית הקלפים", קלייר - אשתו של נשיא ארצות הברית, שרצה בבחירות לתפקיד סגניתו, ניצבת מול עלבונות של אמא - המגיעות במסווה של ביקורת בונה. וכך, כשקלייר מתלבטת לקראת הנאום שלה אם ללכת על השמלה השחורה או השנהבית, היא זוכה ב-"אל תלבשי את השנהב. אפילו עם הגזרה שלך – זה יבליט את כל המקומות הלא נכונים". ברור שהיא הולכת על השנהב.
אז איך מעצבות האימהות שלנו את דימוי הגוף שלנו, כמה ההשפעה שלהן יכולה להיות הרסנית ולמה הן עושות את זה? ביקשנו מנשים בגילאי 30-40 לספר לנו זיכרונות שלהן ממקרים בהן אימהותיהן משטרו את גופן. רבות מהן סיפרו על כמה ביקורתיות היו האימהות שלהן כלפי מראה חיצוני של אחרים, ושל נשים במיוחד.
"מה היא חושבת לעצמה?"
"אמא שלי מתייחסת לכיעור כאל נכות", אמרה לנו אחת המשתתפות. "היא יכולה להגיד על תינוק לא יפה משהו כמו 'מסכן קטן'". אחרת סיפרה: "אני זוכרת את אמא שלי מגיבה לנשים אחרות ברחוב. ממש מגיבה בקול, לפעמים אפילו הייתי פוחדת שהן שומעות. היא הייתה ממלמלת 'אוי ואבוי' על נשים שמנות מאוד, או 'מה היא חושבת לעצמה' על נשים שלבושות גרוע. זה העביר לי מגיל צעיר מאוד את הידיעה שאני תמיד תחת צפייה של נשים אחרות, שבוחנות ומבקרות אותי. זה מטריד אותי מאוד עד היום".
אחת מהנשים איתן שוחחנו סיפרה במפורש על התוצאה האומללה של ביקורתיות היתר של אמא שלה. "אמא שלי תמיד העדיפה נשים רזות ויפות ועם חזה קטן ולא סבלה שמנות ודשנות, וכמובן שהכל במופגן ועם פרצופים בכל פעם שהופיעה על המסך או בסביבה מישהי שמייצגת את אחד המגזרים האלה. הואיל ואני לא הייתי מעולם מהשטוחות וגם לא מהדקיקות במיוחד, ידעתי שבכל הפרצופים האלה חבויה גם ביקורת כלפיי. אז הפרעות אכילה ושיט, כמו אצל כולן".
"אימהות הן סוכנות החיברות הראשוניות שלנו. הן מציבות הן מודל של נשיות והן מבנות, בהתייחסותן אלינו, את תפיסת האני שלנו ואת האומץ והיכולת להתמקם בבגרותנו במרכז המרחב הציבורי", אומרת חנה בית הלחמי, מאמנת מגדרית ותיקה ופעילה פמיניסטית. בית הלחמי מסבירה שמדובר ביותר מאשר רק מודל לחיקוי – "זו תבנית שמשתכפלת בנו והופכת להיות נקודת המוצא שלנו לחיים".
-and-her-mother-Kathy-Hilton-[1].-getty1_c.jpg)
המשקל הוא תמיד אישו
אימהות רבות נטו להתעסק עם סוגיית המשקל של בנותיהן. "פעם אחת, בגיל 12, אמא שלי שמה לי על השידה בחדר בזמן שישנתי קלטת אימונים של סינדי קרופורד. כשקמתי וראיתי את זה התפוצצתי מצחוק. היא גם תמיד הייתה מעירה לי שבגובה שלי (מטר וחצי) רואים כל צמיג", סיפרה לנו אם צעירה. ואם אחרת הוסיפה כי "אמא שלי לימדה אותי להכניס את הבטן בגיל שמונה, כי כשיש כרס זה נראה כאילו כל האיברים הפנימיים נשפכים החוצה".
"ביקורתיות יתר, דיבור סקסיסטי, גם כשהוא לא מופנה ישירות לילדה, דיבור שמסליל בנות להתנהגויות מסורתיות של בנות, מודלינג בעייתי של אם ששופטת את עצמה פיזית לחומרה - הם הגבלה מראש של קו האופק עבור הבת", מסבירה בית הלחמי. "יש לנו את הנטייה, לפחות בגילאים הצעירים, לבנות את תפיסת הנורמה על פי מה שראינו בבית. ילדה שתגדל אצל אמא כזו, עלולה לצמוח להיות אשה בעלת דימוי גוף בעייתי".
האם למדנו משהו, ואנחנו זהירות יותר בתור אמהות מודרניות לבנות – ומקפידות יותר על מסרים של משטור גוף? ד"ר הגר צמרת, מפתחת מדד המגדר של מרכז "שוות" במכון ון ליר, אומרת שהתשובה לשאלה הזו מורכבת. "מצד אחד אמהות היום מודעות לסכנה שבאנורקסיה, והן מודעות יותר להשפעה שיש למילים שלהן על בנותיהן", היא אומרת, "אבל מצד שני יש עלייה במשקל של הילדים, כי התזונה יותר משמינה ויותר זמינה מאשר בשנות השמונים, אז יש כביכול יותר סיבה להעיר ויותר סיבה להיכנס לחרדה".
אבל משטור הגוף לא נעצר רק בסוגיית המשקל התקין. "לאמא שלי יש אובססיה לא ברורה עם הישבן שלי. היא בטוחה שהוא נמוך מדי וכל הזמן מנסה לעודד אותי ללכת על עקבים. כשהתחלתי את הלימודים באוניברסיטה, למשל, היא קנתה לי מגפיים עם עקבים מאוד גבוהים 'שירימו לך את התחת'. הלכתי איתם בערך פעמיים". אישה נוספת סיפרה שאמא שלה מבועתת ממראה השדיים שלה: "אמא שלי כל הזמן מעירה לי על הגודל של הציצי בהריון ובהנקה, ועל המקום שאליו הם יגיעו אם אלך בלי חזייה אם אתרוצץ עם הבכור כל היום (כמובן שלברכיים)".
"שימי על עצמך משהו"
גם החובה לטיפוח עצמי היא מסר שהאימהות של פעם הרבו להעביר לבנות שלהן. "אמא שלי טוענת שאני חיוורת מדי וחייבת לשים על עצמי 'לפחות אודם'. בכל פעם שהיא נוסעת לחו"ל, היא מביאה לי מהדיוטי פרי אודם. בהתחלה זה הלהיב אותי, אני מודה, אבל אני לא מתמידה ולא נוטה להתאפר כל יום, כך שהתוצאה היא דלי מלא אודמים ישנים ומתפוררים".
"לאמא שלי תמיד הפריעו הסימנים השחורים שיש לי מתחת לעיניים ובכל הזדמנות היא הביאה לי תכשירים שיילחמו בהם וכמובן הציקה בכל ביקור אצל רופא שאברר מה הסיבות לכך. מאז אני משתדלת מאוד לאפר את האזור ולטפל בו כמה שיותר. אבל קורה שאני קמה בבוקר אצל ההורים ואני לא מאופרת, ואז היא כמובן מעירה לי שוב כולה מופתעת ש'חזרו לך הסימנים השחורים מסביב לעיניים'".
ד"ר צמרת חושבת שלמרות שבשנים האחרונות בהחלט חל צמצום באי השוויון בין נשים לגברים בחברה הישראלית, הוא עדיין נוכח מאוד – וממשיך להשפיע. "אי השוויון המגדרי במגוון תחומי המדידה שלנו, במרכז שוות במכון ון ליר, נותר תקוע וממאן להיסגר. יש תחושה של ייאוש - ניסינו את הגם-וגם, להיות גם אימהות וגם לעשות קריירה, אבל יש רק 24 שעות ביממה והגברים לא באו להחליף אותנו במשמרת השנייה בבית, ולכן נוצר מצב של מעין חזרה אחורה. המסרים של אימהות היום לילדות שלהן מעבירים דווקא פחות תחושה שהשמים הם הגבול, כי יש התפכחות מהמחשבה שנשים ישיגו הכל כמו גברים אם הן רק יתאמצו.
"לאימהות של היום ישנה אכזבה מכך שהפמיניזם לא קיים מספיק את הבטחתו. הן חשבו שכשהן יגדלו מראה חיצוני ונישואין לא יהיו נכסים כה חשובים דווקא לנשים, אבל המציאות סטרה על פניהן, ולכן הן כן ילחצו על ילדותיהן וימשטרו את גופן. ייתכן שבדרכים עקיפות יותר, כמו דרך תזונה בריאה או עשיית כושר וספורט - אבל ילדים תמיד מזהים את הכוונות האמיתיות של הוריהם".
"כאמא יש לנו אחריות עצומה, אמנם גם לגבי בנינו, אולם במיוחד בנותינו", מוסיפה בית הלחמי, "ולכן השפה שאנחנו מדברות, והאופן שבו אנחנו מנהלות את חיינו, יכולים להיות ההבדל בין ילדה שתצמח לאשה מודרת ובלתי ממוצה, או כזו שתחייה חיים מלאים, משפיעים ובמיצוי עצמי גבוה".