"זו הולכת להיות הודעה ממש מוזרה אבל אני חייב לכתוב לך אותה. לפני שבוע בערך, חבר שלח לי צילום מסך של תמונה מהטינדר, בה בחורה שוכבת על החוף בביקיני והוא ממש צחק עליה. בשנייה הראשונה שהבטתי בתמונה אהבתי אותה, ושנאתי את החבר שלי על שעשה את זה".
כך התחילה ההודעה הכי מרגשת שקיבלתי בפייסבוק לפני מספר ימים, שהתייחסה לתמונה שלי מהים. זה היה לפני שלושה חודשים בערך. הלכתי לחוף פולג בנתניה עם אודלי חברה שלי וביקשתי ממנה שתצלם אותי קצת. הרגשתי ממש טוב באותו בוקר שישי, ונתתי לעצמי ליהנות מהמים המרעננים ומהשמש המלטפת. לצאת לאוויר הפתוח אחרי שבוע במשרד זה תענוג אמיתי, ואני מתה על הים. וגם, פשוט הרגשתי יפה.
אחרי שהצטלמתי עברתי על התמונות – וזו תפסה את תשומת ליבי מיד. העליתי אותה לפייסבוק שלי ברגע של שמחה אמיתית, אבל מודה שגם חששתי. מה אמא שלי תגיד? או אבא שלי? או אנשים שאני מכירה ממסגרות רשמיות ולא ביקשו לראות אותי חצי ערומה בפיד שלהם? ובכל זאת, פיבלשתי. משהו בתוכי אמר לי שאני פשוט חייבת לעשות את זה.
כבר כתבתי כאן בעבר על הדיאטה שעשיתי ועל ההשמנה שבאה בעקבותיה, על תהליך ההשלמה עם המשקל העודף שמתרחש כל הזמן - ובעיקר מידי בוקר מול המראה. "זו אני, שמנמנה ועגולה, ועם זה אנצח", אני אומרת לעצמי כשהעיניים מתמקדות בחלקים ה"פחות טובים" כמו הבטן, צידי הירכיים או החלק התחתון של הזרועות. "זה מה יש ניצן, כרגע את די שמנה".
אחרי שהגיעו תגובות טובות בפייסבוק, החלטתי לשים אותה גם בטינדר, אפליקציה שלא מתיימרת למצוא עבורכן את אהבת חייכן, אבל כן לעשות קצת כיף בדרך לשם. בצילום המסך שהחבר ההוא שלח וצחק עליי, בתחתית התמונה הופיעה רשימת החברים המשותפים – של החבר ההוא ושלי. מתברר שאחת החברות המשותפות שלנו, גם חברה של מי ששלח לי את ההודעה. מכאן הדרך למצוא אותי באמצעות הפייסבוק הייתה קצרה.
"למה אהבתי אותה?" הוא המשיך לכתוב לי, "כי הרגשתי את הכוונה שלך. ברגע שהבטתי בה הרגשתי ביטחון עצמי וכאילו את אומרת לעולם "לכו תז**נו, גם אם אני לא דוגמנית הביקיני שציפיתם לראות, אני רק רוצה לשכב על החוף בדרך שבא לי". הרגשתי שאני מתחיל לדמוע באותו רגע. זה הזכיר לי את הביטחון העצמי שאיבדתי. זה היה כמו אגרוף ענקי בפנים, קריאת השכמה".
קראתי את המילים שלו והתרגשתי, אבל לפעמים אני מקבלת הודעות קצת שונות מזו, מגברים בטינדר. "שמנה", "בטטה", "את מלאה שומן" ו"לוויתן". כשאני מחזירה בחריפות אני לעיתים נענית ב"אבל זה היה בצחוק" או שאני פשוט חוסמת ולא מחכה לתגובה. אני די מופתעת מעצמי שאני יכולה לכתוב את זה עכשיו ולעמוד מאחורי המילים האלה - אבל זה לא באמת מזיז לי. כן, אני שמנה. אבל למה זו צריכה להיות מילה שאמורה להעליב אותי? זה פשוט מצב נתון.
אחרי שהעליתי את התמונה בביקיני לפייסבוק, הצקצוקים הקבועים על חיפצון שיש לי כשאני מעלה תמונות מחמיאות של עצמי, עלו למחשבות. אולי הפכתי את עצמי לאובייקט שמבקש לענות על מודל היופי הקיים – עם טלטלות קטנות ולא באמת משמעותיות? יכול להיות. אבל כשאני חושבת על זה לעומק, הודעה כמו זו שווה הכל. וכנראה שגם הטלטלות הקטנות האלה הן משהו. אני מאמינה שכדי שמסר יועבר לכמה שיותר אנשים, הוא צריך להימצא במיינסטרים. ולכן אני עדיין עם ביקיני על החוף.
אחת התגובות שאני מקבלת לא מעט מאז שהעליתי את התמונה היא "כל הכבוד על האומץ". "תודה רבה", אני עונה. אבל בתוכי חושבת – על מה כל הכבוד? למה אני צריכה להיות אמיצה כדי לעשות משהו כל כך טבעי ומהנה כמו ללכת לים עם ביקיני? למה אני צריכה להיחשב אמיצה אם אני אוהבת את הגוף שלי? למה זה עדיין משהו שנראה לנו חריג שאישה לא רזה בכלל תרגיש בנוח בציבור, כשהיא לא מכוסה בשכבות?
אני לא מבקשת לעודד השמנה ולא הרזיה. אני מבקשת להגיד שמהחוויה שלי בשינויי המשקל התכופים, מה שמשפיע על השמחה והביטחון שלנו, הוא מה שאנחנו אומרות לעצמנו כל פעם מול הראי. גם כשאנחנו לא נמצאות באידיאל היופי, מותר לנו להרגיש טוב עם עצמנו, מגיע לנו לקבל מה שאנחנו רוצות באמת, לא להתפשר ולא להסתפק במה שיש. כמה אנחנו מחשבנות, זה פשוט לא הגיוני... בואו נפסיק להתבייש.
"חשבתי על ביתי בת השבע כשהדמעות עלו בעיני. את בדיוק המודל שהייתי רוצה שתהיה לה. יש לך את הרעיון. זאת לא רק התמונה והגוף, אלא הגישה. הגישה שלך היא המסר הכי חשוב וזה מה שקיבלתי ממך. ישבתי איתה לשיחה על דימוי הגוף שלה ואנשים בסביבתי אמרו לי שהשתניתי בימים האחרונים. התמונה שלך שינתה לי את החיים. תודה".
תודה לך. האמת היא שהתמונה הזו גם שינתה לי את החיים. במקום להתנצל ללא הרף על המשקל, לשפוט את עצמי בחומרה ולהרגיש פחות טובה מאחרות ורזות – יש פעמים שאני באמת באמת מרגישה שלמה. זה לא אומר שאני חייבת להישאר במשקל הנוכחי כל החיים, אבל כל עוד אני בו, מותר לי גם לחייך, לצחוק, להיות בטינדר, לא הסתיר כלום ולשכב בביקיני על החוף, ושיהיה קטנטן כמה שבא לי.