אל תתפשטי לי: 7 פעמים השנה אמרו לנו מה ללבוש

2015 הייתה שנה שבה קבענו מחדש את הגבולות המותר והאסור בכל מה שקשור ביחס לנשים. שליחת ידיים והערות מטרידות – אאוט. מיניות בריאה וכיפית והזכות שלך כאשה על הגוף שלך – אין. אבל אי אפשר לסכם את היחס של החברה למיניות נשית בשנת 2015 בלי לדבר על מה נשים לבשו. או יותר נכון, על הניסיונות להגיד לנשים מה ללבוש.

מחאת המכנסונים

מחאת המכנסונים שהתחילה רותם אלישע בשנה שעברה, המשיכה לצבור תאוצה גם השנה. מאות תלמידות מבתי-ספר שונים התנגדו לדרישות צוות ההוראה להגביל את גובה המכנסיים שלהן, כאשר הגבלות אלו לא חלו תמיד גם על בנים.

ההצדקות העיקריות להבדלים בדרישות, אם הם הוסברו, היו שהרגליים של בנות מסיחות את הדעת של בנים (אהלן תרבות האונס) או שמכנסיים קצרים אינם מכובדים (מדובר בילדות, כן?). למרות שברוב המקומות המחאות לא הובילו לשינוי נהלים, כן היו להן שתי הצלחות עיקריות. הראשונה, עידוד ילדות להתארגן יחד למען מטרה ולדרוש את הזכות שלהן על גופן. השנייה, הצפת ההבדלים ביחס לבנות ולבנים.

אין שום בעיה עם קוד לבוש בבית-ספר. אבל, לדואגים כל-כך ללבוש של ילדות או נשים, אני מציעה להפנות את הביקורת לחברות שמייצרות בגדים שנועדו להציג את גוף האשה לראווה, או לפחות לעודד את הבנות האלו לחשיבה ביקורתית, במקום לגרום להן לחשוב שמשהו לא בסדר בגוף שלהן.

תמר זנדברג והשמלה

זה בכלל התחיל מדיון בכנסת ביוני, שבו צבי הנדל חיקה את יו"ר הועדה ח"כ תמר זנדברג, והציג אותה כאשה קטנה וממורמרת. ספק אם הוא היה מתייחס בכזה חוסר כבוד לגבר. בתגובה, זנדברג העיפה אותו מהוועדה, ובצדק. הקטע הזה הפך ויראלי ובהמשך, העיתונאית הילה קובו מוואלה פרסמה מאמר דעה לפיו השמלה שזנדברג לבשה, שחשפה את הכתף והקעקוע שלה, אינה מכבדת אותה ומצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפיה.

קראו גם: מבחן קובו: איך תמר זנדברג צריכה להתלבש בכנסת?

אבל הפמיניסטיות לא השאירו את המרחב פרוץ, וחשפו איך השיח על מכובדות הלבוש של נשים, הוא בעצם שיח על כמה הן כן או לא שרמוטות. כתוצאה, במקום להתעסק בסוגיות מקצועיות, נשים עסוקות בלבחון את הגוף שלהן ואת הלבוש שלהן, וככה גם מסתכלים עליהן.

לדואגים לקוד הלבוש, אז קודם כל, גברים מוזמנים גם להגיע בשמלות חושפות כתף וקעקוע לעבודה. דבר שני, אם אתם רוצים שנשים יגיעו בלבוש אחר, תייצרו לנו בגדים נוחים כמו של גברים. ולא - מכנס צמוד, עקבים וחולצה שאנחנו כל הזמן צריכות לבדוק אם היא שקופה, זה לא נחשב.

בר רפאלי בגמר של אקס פקטור

בגמר של אקס פקטור בספטמבר, בר רפאלי לבשה שמלה מנצנצת, שקופה ומאוד קצרה. הצופים לא נשארו אדישים, והתלוננו לרשות השנייה וגם לאלוהי הפייסבוק, שהשמלה שלה פרובוקטיבית ומטרידה. איך שמלה יכולה להיות מטרידה, עוד לא ברור. זה לא שהיא באה (השמלה, לא בר), מרימה שרוול מול הפנים שלך ואומרת "אני לא נוגעת בך, אתה לא יכולה לעשות לי כלום".

לבוש זה רק בד, אבל היחס שלנו ללבוש משקף את הערכים שאנחנו מצמידים לו. לכן, הטענות של הצופים אולי דיברו על הבגדים של רפאלי, אבל הם בעצם התייחסו למיניות שלה, ובעקיפין למיניות של כל הנשים. לפי הערכים האלה, כנראה שלהעביר סרטוני פורנו בוואטסאפ זה בסדר, אבל שמלה קצרה עם חלקים שקופים בפריים טיים, זה טו מאצ'. לדעתם, מיניות נשית צריכה להיות מלווה בבושה, ומיניות מוחצנת היא אסורה.

אז נכון, בר רפאלי לא ממש צריכה להיאבק כדי ללבוש מה שהיא רוצה, ובהחלט אפשר להעביר ביקורת עליה כאשת עסקים שבוחרת לשתף פעולה עם התפיסה שכדי שאשה תהיה סופרסטאר, היא צריכה להיות רזה, יפה ולהתלבש בצורה חשופה. אבל תכל'ס, זה נורא צבוע להקליק בטירוף על כל כתבה על החתונה של רפאלי או חקירת המס של רפאלי, ואז לטעון שהלבוש שלה הוא פרובוקטיבי. היא הרי מתלבשת בדיוק כמו שרוצים שהיא תתלבש, ויש סיכוי לא רע שאם היא תתלבש אחרת, הקריירה שלה תיגמר. זו הבעיה, ולא השמלה, ונגד זה צריך לצאת. (ואחרי כל זה, בואו נודה על האמת, השמלה הזו הייתה ממש מכוערת).

אלנבי 40

איך פרשת אלנבי 40 קשורה לרשימה על מחאות לבוש? הרי היא כמעט לא לבשה שם כלום, למעט בגד ים שהורידו לה. כן, זה בדיוק העניין. חלק מהטיעונים נגד האשה הצעירה באלנבי 40 היו שהיא התפשטה, ולכן מה שנעשה לה הוא לגיטימי. אלימות כזו היא ההמשך של האמירות לנערות לא ללבוש מכנסונים קצרים או לאמירות שהשמלה של בר רפאלי היא פרובוקטיבית. אם בגד קצר הוא "מתריס" או "לא מכבד", אז אשה בלי בגדים היא אשה לא מכובדת, וככזו אפשר לעשות לה מה שרוצים, כפי שקרה.

ניוז פלאש: גם לאשה עירומה אסור להעיר ואסור לגעת בה ללא הסכמתה. אפילו אם היא נכנסה אתכם למיטה ואפילו אם התחלתם לקיים יחסי מין ברצון. לא בטוחים – תשאלו. זה לא להרוס את הרומנטיקה, זה ליצור סקס רומנטי והדדי, וזה בהחלט עדיף מלאנוס מישהי.

שער המגזין של "את" עם ניבר מדר

אחרי כל ההגבלות והאיסורים שמנסים להטיל עלינו, צריך לזכור שאנחנו יכולות ללבוש כל מה שאנחנו רוצות - רק חשוב שנהיה ערניות וביקורתיות כלפי בגדים שמנסים להעמיד אותנו לתצוגה. גם לנו מותר לחקור, ולא להתבייש, במיניות שלנו. המלכה הבלתי מעורערת של התפיסה הזו היא חנטל, אבל יש גם דרכים נוספות. מגזין "את" העלה באוקטובר שער שהציג את ניבר מדר בעירום. הרבה ביקורת הועברה על האופן שבו העמידו את מדר, ויש מי שהשוו את שער המגזין לשערים של בלייזר שמציגים נשים בעירום.

אבל, אפשר גם להסתכל על השער כדרך לחגוג את המיניות שלנו במקום להתבייש בה. העירום של "את" נועד עבורנו ולעינינו, ולא לעיניים של גברים שבוחנים אותנו. הוא מאפשר לנו להסתכל על עירום נשים בלי להתבייש בו, והוא מעביר לנו מסר שאנחנו לא צריכות להסתיר אותו. ואולי זה מה שאנחנו צריכות לעשות הרבה יותר. להסתכל על עצמנו הרבה יותר במראה, עם בגדים ובלי בגדים, אבל במקום לחשוש מה יגידו עלינו - לאהוב את מה שאנחנו רואות. אנחנו לא צריכות להיראות כמו ניבר מדר בשביל זה, איך שאנחנו זה מספיק.

אין לי מה ללבוש: מלכוד 42

נועה בן-סעדיה ומאיה בנבנישתי התחילו פרויקט שנועד למחות נגד הקטנת המידות של הבגדים ברשתות הגדולות ונגד צמצום כמות הבגדים מעל מידה מעל 42 בחנויות. הסתבר, מהאופן שבו עמוד הפייסבוק שלהן הפך לויראלי, שמדובר בבעיה גורפת. אז נכון, אף רשת לא חייבת להחזיק בגדים באף מידה שהיא לא רוצה, והיא גם יכולה לכתוב "מידת דוגמנית על" על הבגדים שלה. אבל גם אף אישה לא חייבת לקנות במקומות האלה.

מפעילות העמוד הצליחו להפוך נשים לכוח צרכני, באמצעות המלצה חיובית על מקומת שמייצרים בגדים לנשים בכל המידות, והמלצה שלילית על מקומות שחושבים שנשים מעל מידה 42 פגומות. זכורה במיוחד הפגישה שהן הוזמנו אליה עם אתי רוטר, מנכ"לית קסטרו. בפגישה, היא אמרה להן שלנשים מעל מידה 42 אין מקום בחנויות שלה.

יש כל מיני דרכים להגיד לנשים מה כן ולא ללבוש. כשהרשתות הכי פופולריות במחירים הכי סבירים (יחסית) מחזיקות רק בגדים מתחת ל-40, גובר הלחץ על כולן לרזות. אבל שימו לב, גברים יקרים, שהיחס הזה מתחיל לחלחל גם אליכם. יש יותר פרסומות עם גברים מוחפצים, יותר לגיטימציה לבחון את המראה של פוליטיקאים וכשרוני אלשיך התמנה למפכ"ל, רצו בדיחות על הכרס שלו. אולי כדאי שגם אתם תתחילו להתעורר.

דיילות אל על

ביוני החליטו באל-על שהדיילות צריכות לנעול עקבים בגובה 5 סנטימטר (עד לרגע שהנוסעים מסיימים לעלות למטוס) כי מדובר בנעליים ייצוגיות יותר. עד אז, הדיילות נדרשו להגיע לשדה התעופה בעקבים, וגם לנעול אותן בשדה, אך הן יכלו להחליף לנעליים שטוחות מהרגע שעלו על המטוס.

בתגובה, מאתיים דיילות חתמו על עצומה נגד ההחלטה, והסבירו שמדובר בסכנה בטיחותית ובריאותית. כעבור מספר ימים ועד העובדים של אל על החליט שההנחיה לא בתוקף ולא תמומש, ובספטמבר פורסם שאל על תציע לדיילות אפשרות לנעול נעלי עקב נמוכות יותר, בגובה של 2 סנטימטר, גם כשהן מגיעות לשדה התעופה.

מצד אחד מדובר בהישג מרשים ביותר שבזכותו כל אחת יכולה לבחור מה לנעול, ומצד שני אני לא יכולה להפסיק לתהות איזו פנטזיה מתממשת למי שקבע שהדיילות חייבות להיות בשדה התעופה בנעלי עקב בגובה 5 סנטימטר, למרות שהן עובדות בנעליים שטוחות, והאם הוא נועל נעלי עקב בעצמו?

שנת 2016 משחררת לכולן!