זה לא היה עוד יום וגם לא עוד סתם רגע שגרתי. זה היה רגע שנבנה ושורטט לפרטים. הדיאלוג, דרך התגובה- הכל תוכנן בקפידה לקראת אותו יום שהאקס המיתולוגי התקשר ורצה להיפגש. אחרי שנשבעתי בכל הזמן שחלף מאז הפרידה והבטחתי לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם לאלה שלא) שאני לא אדבר או אפגש איתו בחיים יותר, פתאום מצאתי את עצמי מול ארון הבגדים - מוציאה את כל מה שיש בו ובודקת מול המראה. זה- פשוט מדי, זה- סגור מדי וזה? זה- מושקע מדי. בין חולצה לשמלה, בהיסח הדעת- הרגשתי ג'ולה קטנה באזור החזה. "לא, לא, היא לא תהרוס לי את הרגע הזה", חשבתי לעצמי ובכלל, היא לא הייתה שם קודם, אז כנראה היא תחזור למקום ממנו באה.
עוד בערוץ הנשים:
>> אוכלת 8,000 קלוריות ביום ולא משמינה
>>>> זה רק נראה סקסי: הצרות של השופעות
>> "הייתי בת 19 כשהוא אנס והכה אותי"
"הג'ולה עדיין שם אבל אין מה להילחץ"
אני נפגשת עם אייל- חבר טוב שלי שהוא גם במקרה רופא. הוא, כרגיל בדיאטה. בפה פלסטיק של מזרק וסיפורים על הגרושה, על האקסית, על החדשה, על הנסיעה, על הילדים, אנחנו עומדים להיפרד לשלום ואני נזכרת פתאום. "אה, אתה חייב להרגיש מה יצא לי כאן".
פניו מלבינות ופיו צועק: "מה זה?!" אני זורקת לו בציניות: "מה אתה נבהל, זה לא סרטן". הוא לא מחייך. "תני לי לבדוק לך את בית השחי". אני ממשיכה ובצחוק אומרת "אני לא הולכת למות נכון?" החיוך לא חוזר אליו. "לא שמעת לעולם על גילוי מוקדם? מחר את בבית החולים".
למחרת אני אכן מגיעה לבית החולים לבדיקת ממוגרפיה ואולטרסאונד. אני מנסה לקרוא את הפנים של הרופא אבל לא מזהה סימן מרגיע. יש ממצא חשוד. קוראים לי שוב לממוגרפיה ועורכים לי ביופסיה. אני יוצאת מיום הבדיקות, מתיישבת בבית קפה סמוך ומתחילה לבכות. פסח מגיע ויחד איתו התשובות. אני קובעת עם כירורג שד. ההמתנה בקליניקה נראית כמו נצח. כבר שלוש פעמים ניגשתי למזכירה והזכרתי לה שאני מחכה, תוך כדי שאני מראה לה איפה אני יושבת - כאילו שהיא לא הבינה בפעם הראשונה. יחד איתי אחותי וגיסתי. המחשבה ש"אולי זה טעות" לא מפסיקה להדהד לי בראש. "אין לנו סרטן במשפחה" אני חוזרת על זה בראש, מסבירה לעצמי ואני בכלל לא בגיל המתאים.
אני בוכה על הכל. על עצמי. על למה זה מגיע לי, על הילדים שלי, על המשפחה. אני רק בת 44. בדיוק התחלתי קשר חדש. בוכה על כל מה שלא אוכל לעשות (בעוד שבראש שלי זה בעצם הכל) ועל כל מה שאהיה חייבת לעשות - ניתוחים, טיפולים, הקרנות, איבוד שיער.. אני בוכה על דברים שאיבדתי במהלך השנים האחרונות- על הנישואין שעלו על שרטון, על המיתולוגי שלא נשאר, על ההצעה שקיבלתי בעבודה ותוך כדי, אני מחליטה שאני לא חייבת לעבור את זה כמו שאמרו לי - אני למעגל הכימותרפיה לא נכנסת.
אני מודיעה זאת לכולם. כמובן שהמשפחה והחברים נזעקו. כל ניסיונות השכנוע הלוגיים לא סייעו ולא הזיזו את דעתי. הייתי נחושה. ככל שהם התעקשו, אני התחפרתי בעמדתי. אסכים לניתוח, אסכים להקרנות אבל כימותרפיה? בשום פנים ואופן. לא עזרו ההפצרות, הדמעות, ואף לא איומים חוזרים ונשנים. כולם חברו יחד לדבר אל ליבי - משפחתי חברותיי.. אבל אני הייתי בשלי. הציעו לי לשוחח עם נשים שחלו והחלימו – אך סירבתי. ממש לא התחשק לי סיפורי גבורה.
"זאת הייתה שיחה משנת חיים"
אפרת, חברתי החליטה שהיא פונה לקו החם של עמותת "אחת מתשע" בכדי לנסות ולקבל מהם עצה בהיותה אובדת עצות בעצמה. לאחר שיחה עם עובדת סוציאלית מטעם העמותה, שאלה אותי אם אסכים לשוחח עם אשת מקצוע ולא סתם "עוד ניצולה". באותו יום התקשרה אלי עובדת סוציאלית מטעם עמותת "אחת מתשע" שהקשיבה לי ארוכות ובעדינות אמרה לי שעולם הדימויים והמיתוסים שיש לי לגבי הטיפול הינו קיצוני. במקביל היא הציעה לי להיעזר באתר העמותה ובפורומים המקצועיים השונים. זאת הייתה שיחה משנת חיים.
קראתי כל שבב מידע שהופיע באתר של העמותה. הפורום באתר היה עבורי מקום לאיתור מידע רלוונטי- מקצועי ורפואי- בעוד כי מיטב המומחים עונים בפורום, ומידע אישי וכללי - ממטופלות ובני משפחה בשלבים שונים של המחלה שחוו את הגילוי והטיפול וכאלה שעדיין חווים את ההתמודדות עם סרטן השד על כל היבטיו השונים. התוודעתי בפורום של העמותה למידע רב - החל מסוגי הניתוח האפשריים ועד איפה אפשר לקנות פאה ואיך מתחזקים אותה. הקריאה והדיאלוג בפורום היוו בסיס לצבירת מידע וכלי להתמודדות רציונאלית עם העתיד להתרחש. כלי שהעניק לי תחושה של שליטה. המשפט "ידע זה כוח" קיבל משמעות חדשה עבורי.
אני מתחילה לחפש רופא שיסכים איתי ויאשר שטיפולים כימותרפיים הם המלצה סטטיסטית בלבד ולא טיפול מציל חיים. מבחינתי ניתוח בעצם מסלק את "הבעיה". אז למה אני צריכה בעצם להרוס הכל עם כימותרפיה שמצריכה איבוד שיער, הקאות ותופעות לוואי נוספות נחמדות שכאלו? אני נפגשת עם מיטב המומחים בארץ שמבהירים לי- "אי עשיית כימותרפיה היא בעצם התאבדות במועד וזמן שלא את קובעת".
אז כמה פעמים ביום אני הולכת להקיא?
כשנה אחרי אני כבר בביקורת שגרתית. "הטיפול" מאחורי וכעת נשארתי עם בדיקות שגרתיות, מעט חרדות ושפע מודעות.
רבים שואלים אותי האם הגילוי של המחלה שינה אותי? שינה משהו באישיותי? לרוב הציפייה לתשובות כגון- הפכתי לטבעונית, התחלתי לטפס על הרים, לצנוח ממסוקים, התקרבתי לאלוהים. צר לי לאכזב את השואלים, השינוי המשמעותי ביותר הוא בתודעה, בהבנה. בין אם יש לך רקע משפחתי או לא, בת 50 או פחות מכך (הרבה פחות מכך)- זה יכול לקרות לכל אחת!
ולכן אני אומרת- תיבדקו, תיבדקו ושוב- תיבדקו! במידה ואתן בנות 50, וותרו על החולצה החדשה בחנות- ושלמו את אותו הכסף לטובת בדיקת ממוגרפיה וזכרו כי לעתים בדיקה אחת איננה מספקת, במקרה וגילו כי יש לכן שד צפוף, עליכן ללכת לבדיקה נוספת. אתן מעל גיל 30? נפלא- לכו לכירורג שד ותבדקו שהכל בסדר.
אל תזניחו, אל תתנו לעצמכן להיות מופתעות היו מודעות השתמשו בכל הכלים שהרפואה מעמידה בכל הטיפולים שאתן יכולות לקבל . פשוט כדי לחיות!!!
למידע ניתן לפנות לעמותת "אחת מתשע"
טלפון: 03-6021717
הקו החם: 1-800-363-400
מייל: callus@onein9.org.il או בעמוד הפייסבוק של העמותה