בתקופה האחרונה הדס ממש ירדה במשקל ולא מהסיבות הטובות. זה התחיל מנסיבות רפואיות של מכאובים מתמשכים שהורידו לה את התיאבון ואחר מכך המשיך לחשבון נפש מתמשך על "החיים ואני - יחסינו לאן?" שלא ממש פתחו לה את הרעב לחיים. מן תקופה ממושכת שהיא לא בטוב, אבל מה? ירדה 8 קילו בכיף שלה. לא מזמן היא שלחה לנו תמונה שלה בביקיני. והגוף שלה נטול כל פגם. הסתכלתי על התמונות האלה וחשבתי שהיא בטח ממש מאושרת. איך אפשר שלא עם גוף כזה, ביקיני משולשים בתוך נופש של החיים? אבל אני יודעת שהיא לא. איך? כי היא כתבה לי את זה הכי ברור שיש. אני גם יודעת שהיא הייתה שמחה לשפץ כמה איברים שלה שאני הייתי לוקחת לה אתמול, אם היה אפשר.
אבל התמונה הזאת היא כל מה שנצרב לי בזיכרון. היא רזתה אז היא מאושרת. היא יכולה ללכת לים בלי לחשוב אלף פעמים לפני, בלי לעמוד מול המראה שעות ולהתלבט מה ללבוש. היא יכולה לאכול מה שהיא רוצה. היא בפסגה, מבחינתי. ואני וירכיי עמוק באדמה. ואני, אגב, בת 42.
מדהים איך הגוף שלנו, וגם זה של אחרים - לעתים כאלה הקרובים לנו, לעתים זרים - מפעיל אותנו. מכתיב לנו את סדר היום שלנו. את מצב הרוח היומי. כשמישהי אחרת מרזה אני ישר תוהה מה זה אומר עליי, וכשהיא מעלה במשקל – זה פתאום נותן לי שלווה כזו. לא ממקום של "ידעתי שהיא תחזור לעצמה", אלא יותר כמו "יופי, היקום חזר להיות פחות תובעני".
פאולה רוזנברג החליטה לעשות על זה סרט שישודר היום בקשת. סרט על דימוי עצמי. על התפיסה של בנות ונשים בעולם של רשתות חברתיות, השוואות וציפיות גבוהות. על שיפוטיות יותר ועל איך תחושת האושר והקבלה שלנו נכנסת בין הקפלים כל אלו.
View this post on Instagram
בסרט מראיינת רוזנברג בנות צעירות שמשתפות בכנות את איך שהן רואות את עצמן, איך שהסביבה מדברת עליהן וכיצד המשפחות מתייחסות שלהן. היא ראיינה גם נשים בוגרות, רזות ומלאות, ואיך הן רואות את העולם ואת עדן פינס. צפיתי בו בדממה ובשקיקה עם אלה שלי, מתבגרת צעירה, אוטוטו בת 12 וכמה נשמנו בתוך הדבר הזה. עמוק מאוד. ולעתים היו אלה נשימות קצרות, מבוהלות, מטרידות. ראיתי אותה מתכרבלת בתוך עצמה. מקשיבה בלהט ויכולתי להרגיש את פעימות לבה פוגשות את שלי. היה מתח אצור באוויר. אי נוחות. זה היה לא פשוט ומטריד, כמו פיל שחייבים לדבר עליו. ספויילר: דיברנו עליו ובכינו עליו. אבל שנייה, זה עוד יגיע.
"קשה לנתק בין מי שאנחנו ובין מה שאנחנו רואות במראה. אחד מאכיל את השני באהבה או בשנאה, תלוי על איזה יום נפלנו. המלאכה הכי קשה שלנו כבני אדם זה להיות מאושרים ולקבל את עצמנו בכל מצב"
"לא הלכתי לבריכה מגיל 15"
כל החיים הייתי על משקל יציב. אף פעם לא רזה מדי או שמנה מדי. מאוד ממוצעת ועקבית. הכי סתמית. לא תופסת את העין בשום צורה. הייתי לבנה מדי, תמיד עם ירכיים רוטטות מדי וקרסוליים עבים, הבטן הייתה שטוחה ביחס לג'לי בידיים, האף תמיד גדול ובהמשך – כשהבנתי שלמרקם העור המחוספס והכעור שלי במעלה הירכיים יש שם אז גיליתי שאני גם שוחה בים של צלוליט. החשבתי את עצמי גנרית בימים טובים, מכוערת בימים רעים. לא הלכתי לים או לבריכה בערך מגיל 15 ועד גיל 35. אז הגיעה התפנית.
הבנתי שיש לי ילדים ואת העובדה שהמסר שאמא עטופה בים מעבירה להם, ובעיקר לשתי בנותיי, הוא עקום, מעוות ונוראי. הגוף שלי לא מאוד השתנה, אגב. כאילו אם תשימו בצד שלושה הריונות ועוד צלוליט. כשהפסקתי להתעטף והתחלתי להתמסר לחוויה פתאום קלטתי שלא מסתכלים עליי כי אני לא מעניינת אף אחד. פתאום הבנתי שאני לא מרכז הבריכה וכל שאר האנשים בעיקר עסוקים בילדים שלהם ואין להם פנאי לבהות בצלוליט שלי. ואולי הם כן הציצו אבל אני הייתי עסוקה בלהוריד לקטנה את טיטול הים שהתמלא. אז למי אכפת?
מה כן קרה לגוף שלי ולי? התחלתי לעשות כושר מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, גם אם הגוף טרם קיבל את ה"ממו", גיליתי את החומרים המשזפים שהוסיפו גוון קל ללובן המוקצן ומעט הקלו על המבוכה שלי, וגיליתי שים זה ממש כיף. ובריכה, כשקופצים לתוכה, היא רגע של אושר. למדתי להכיר את הגוף שלי ולהתלבש ברוב הזמן בצורה שמשמחת אותי, שמחמיאה לי. אבל עזבו את זה, הבנתי שמה שממש ממלא אותי באנרגיות של החיים זה כשאומרים לי שאני משמחת אחרים, שאני עושה טוב לאחרים כשאני באיזור, וזה ביי פאר לוקח בכל הסיבובים את המחמאה שהחשבתי כהכי שווה בחיי שהיא: "בואנה, רזית. את נראית טוב".
בשנתיים האחרונות אלה בת ה-12 התחילה גם להסתכל על עצמה. הגוף שלה מתעצב ומשתנה מדי יום והיא נעה בשלל תנוחות מול המראה והפנים שלה אומרות המון. הכול. הסתכלתי גם על הבנות בתוכנית ומצאתי את עצמי מצקצקת בכאב. בנות יפות, חכמות להפליא שמתנסחות כפי שמעולם לא התנסחתי בגילן, מדברות בתיעוב עצמי וכל מה שבא לי זה לנער אותן ולנער מעליהן את כל המילים הנוראיות שאמרו על עצמן.
View this post on Instagram
הסרט הזה, של פאולה, הצית שיחת נפש חשובה שלא הייתה לנו הרבה זמן. על מראה, ועל תדמית, ועל אושר, ועל אופי ואישיות ועל החשיבות של מי אנחנו עמוק בפנים אל מול מה שרואים מול המראה. קשה לנתק בין השניים. אחד מאכיל את השני באהבה או בשנאה, תלוי על איזה יום נפלנו. המלאכה הכי קשה שלנו כבני אדם זה להיות מאושרים ולקבל את עצמנו בכל מצב. האם זה בכלל אפשרי? ואיך מעבירים את זה הלאה כדי לא לקלקל את ילדינו?
יש משהו בהורות שמכניס בך פרופורציות. הבנה של מה שחשוב באמת. היום אני יכולה להביט במראה ולצאת בתחושה טובה מהבית. אני עוד לא שם כשהמראה פוגשת אותי בבגד ים, אבל זה כבר לא מנהל ומגביל אותי. הכי בא לי שאלה בת ה-12 או אדווה בת ה-7 לא יצטרכו לחכות ללדת כדי להתעורר יום אחד ולהגיד: "אני שווה, ככה, כמו שאני. עם כל מה שאני מביאה איתי ליקום". 30 שנה זו דרך ארוכה מדי לעבור ולחכות לה.
אבל לא משנה מה, מה שבטוח הוא שהסרט של רוזנברג יגרום לכם לחשוב. עליכם, על המסרים לילדיכם, והוא לחלוטין יזמין אתכם לשחנ"ש (שיחת נפש, בשפת הטינאאיג'רס) עם הבנות שלכן. יהיו מסקנותיכם אשר יהיו, אם הרווחתם את זה – היא כבר עשתה את העבודה שלה נאמנה.