"הילדה הכי יפה בגן" הוא מבין השירים הבודדים שיכולים לחנוק לי את הגרון, ולא מתוך התרפקות נוסטלגית מחממת לב. הרי כל אמא שרה אותו לבת שלה כשהיא מסרבת לעזוב לה את הרגל ביום הראשון בגן, ואני מאמינה שרוב האמהות גם באמת מתכוונות לזה, אבל אני ידעתי כבר בגיל ארבע שזה השקר הראשון שאמא שלי תספר לי ואלו היו הניצנים של המחלה הכי כרונית שלי.
כשהייתי תינוקת תפוחת לחיים, אמרו לה שאין ספק שאני אוכלת יפה. בגיל שלוש חליתי והגעתי לתת משקל ואז כולם קראו לי שק עצמות. שנה וחצי מאוחר יותר עברתי ניתוח ואז שוב התנפחתי, ורמזו לאמא שאולי כדאי לרסן אותי. אבל הכל היה רק פרומו לשיט האמיתי: גבהתי לפני כל הילדים בכיתה וזכיתי לכינוי ג'ירפה; את החזיה הראשונה שלי קיבלתי בכיתה ד', ולא אשכח איך חברה לכיתה הרימה לי פעם את החולצה כדי שכולם יראו; וקצת לפני יום הולדת 11 ברחתי מבית הספר עם מכנסיים מוכתמות בדם. שום סממן של גיל ההתבגרות לא גילה כלפיי מידה של רחמים: השיער החלק והמבריק שלי התחיל להתנפח , פצעים קישטו לי את הפנים, היו שם גם שיניים עקומות ומערכת יחסים של שנתיים עם גשר וכמו כולן, גם כמה קילוגרמים מיותרים.
אבל אני לא כאן כדי לספר לכם על גיל ההתבגרות האיום שלי, אני כאן כדי לספר איזו תודעה גדלה בתוך בנות שהתבגרו עם תפיסה עצמית שברירית: להתעורר עם חוסר ביטחון, לאכול צהריים עם שנאה עצמית ולקנח בתחושה שכשלת בתור אישה. זה מתלבש על האישיות שלך כמו גידול ממאיר. הרי היתרון האבולוציוני שלנו הוא להיות יפות ולהביא חיים, והנה, בתפקיד הראשון אני כבר מפשלת. לא אשכח את היום שאמא שלי נשבעה לי שתוריד את כל המראות בבית רק כדי שאפסיק לכעוס על העולם, רק כדי שאוכל לגלות כלפיי רגע וחצי של חמלה.
"קשה לגדל תודעה פמיניסטית כשאת מחפשת אישור של גבר"
אני בתחילת שנות העשרים שלי. הייתי צריכה לכבוש לא מעט פסגות כדי שאבין מה אני שווה, ועוד יש כמה מערכות שאצטרך לנצח בהן בעתיד. גיל ההתבגרות אמנם מאחוריי, והיום זה בעיקר מצחיק אותי לראות איזה ברווזון כעור הייתי, אבל התסביכים לא באמת הלכו לשום מקום. מהבחינה הזאת, התיכון לעולם לא נגמר. המלחמות על פופולאריות ממשיכות והן דומות, רק הזירה והחיילים משתנים. אחת המשימות החדשות שלי, היא לפתח תודעה עצמאית פמיניסטית, וסמכו עלי כשאני אומרת שזו משימה לא כל כך פשוטה, במיוחד כשאת מגלה שאת לא לגמרי יכולה להסתדר בלי אישור של גברים.
משיחה עם חברות עולה שהחיפוש הזה הוא מוטיב חוזר בקרב מי שגדלו עם ביטחון עצמי נמוך. אחת מהן סיפרה לי למשל על איזה בחור שהיא הכירה שהיא יודעת שהוא רוצה ממנה רק סקס, "אבל אני נמשכת אליו אז אני מסכימה, כי הנה - מישהו שאני מעוניינת בו הסכים לגעת בי". אז אוקי, עברנו תהליך של התבגרות והתעצמות. אנחנו יודעות ואומרות לא, והרבה יותר קשה לנו להגיד כן, אבל כשאנחנו אומרות כן, השעון המחובר לפצצת השנאה העצמית מתחיל לתקתק לאחור. שאלות כמו, "מה לעזאזל הוא מצא בי?", ואמירות כמו, "הוא טוב מדי בשבילי" נועצות לי אצבעות בצלעות והופכות אותי למטרה שקל מאוד לפגוע בה. "תהי קשה להשגה", זה אולי הקוד הנשי הוותיק ביותר. אבל כשאת תופסת מעצמך פרס ניחומים, אין לך מצב רוח למשחקים.
וזה לא שהם כולם מניאקים שמנצלים את החולשות שלנו, יצאתי פעם גם עם הבחורים הטובים, אבל אותו מטען חבלה שלי תמיד שם, מחכה להזדמנות להרוס הכל. גם שיש שיחות שמדביקות אותו וגם אותי לטלפון, תמיד מקונן החשש שעוד רגע הוא יגלה מי אני באמת, ויקום וילך. התודעה תמיד מחוררת בספקות עצמיים: האם הנשיקות שלי נעימות מספיק, האם המילים שלי מעניינות מספיק, האם הוא באמת נמשך אליי? אני מצהירה שאני פמיניסטית בגאווה יתרה, אבל אז הפרדוקס דופק בדלת בכל פעם שאני מסכימה לתת הזדמנות לאהבה ומגלה שזו הייתה טעות. אני יכולה להגיד לעצמי שאני חזקה, חכמה ומעניינת. ששום הישג שלי לא היה תלוי בציצים או בתחת שלי. אבל היא עדיין שם, ילדה מתבגרת ומבולבלת שלא חושבת שהיא ראויה למשהו בעולם. ולפעמים, אני עדיין מקשיבה לה קצת ומרסקת את המראה בחדר.
אם נשארתן עד כאן, כנראה שאני לא מדברת לעצמי בקול רם, אבל אני מרגישה מחויבת לספק כאן איזה האפי אנד קטן וטוב. כמו הרבה שאלות ללא תשובות – נשים בוגרות ממני מבטיחות שהזמן והשנים יירפאו, הפצע ישאיר צלקת שתזכיר את הדרך, העור יקשיח והמחשבות הרעות יבקרו לעתים רחוקות יותר. וזה יביא רק טוב. אבל מה עכשיו? אני לא מעריצה גדולה של מנטרות אופטימיות. לפעמים צריך לתת לשנאה הזו פשוט לצאת החוצה, עם הדמעות ועם הכיעור עד שתתאדה. וכשהיא תחזור, אקבל אותה, אתרסק ואשתקם בחזרה – כי אי אפשר להעביר חיים שלמים במלחמות. כולנו טובות במשהו, כולנו מוכשרות, לכל אישה בעולם יש משהו שהיא יכולה להתגאות בו. וצריך להיאחז בהצלחות שלנו כדי לזכור שגם אם אין לנו העיניים הכי יפות בגן או בתיכון, או במשרד, יש לנו עוד הרבה פסגות לכבוש. והקושי הזה הוא דלק, כי רק מי שטעמה מהתחתית מפסיקה לפחד ממנה.