"ישנם הרבה היבטים חיוביים במה שעברתי, ואחד מהם הוא האפשרות ללוות נשים אחרות שהולכות בדרך שבה צעדתי בעצמי", אומרת רנית. "בהתמודדות שלי צברתי המון ידע, אינפורמטיבי ורגשי, שאני יכולה להעביר הלאה לנשים אחרות: איך לצאת מהחיים האלימים שסביבן, איך לבנות לעצמן חיים חדשים אחרי שהן יוצאות מהמקלט - זו דרך של אור, 'לעשות לימונדה מהלימונים', כמאמר הקלישאה, וזה גם חלק מהריפוי האישי שלי".
כחלק מהדרך הזו, יש מסר שחשוב לרנית להעביר, והוא שאין פרופיל לאישה שעוברת אלימות. "התיאור 'אישה מוכה' לא מדויק: יש לא מעט נשים שאכן מכים אותן פיזית, אבל אלימות היא רחבה וכוללת סוגים שונים וקשים הרבה יותר מאלימות פיזית, שהיא רק חלק קטן, ובד"כ הקל יותר, של אלימות. "אנשים מדמיינים אישה שעוברת אלימות כמישהי משכבות האוכלוסייה הכי מוחלשות, המיעוטים הכי נידחים. חושבים שמקלט לנשים מוכות זה מקום אפל ואומלל, ובתור מי שהייתה שם - אין דבר רחוק יותר מהמציאות. נכון, זה מקום שלא פשוט, אפילו קשה מאוד, לחיות בו, אבל הוא מקום שמציל חיים - וככזה יש בו גם היבטים חיוביים לא מעטים, והאוכלוסייה שמגיעה אליו היא ממש לא מה שנהוג לדמיין. לדוגמה, במקלט שבו הייתי היו 11 נשים, מתוכן 7 אקדמאיות, שלוש מתוכן עם תואר שני - אלו ממש לא נשים שמגיעות משכבות מצוקה, אלא מכל רחבי הארץ, מכל העדות והדתות – אלימות זו בעיה שקיימת בכל מקום.
בעלך מכה אותך? את בטוח מגזימה
רנית הייתה אחת מאותן נשים, אבל לפני שלוש שנים החליטה להציל את עצמה, ונמלטה עם שתי בנותיה למקלט לנשים מוכות. "כשהגעתי למרכז למניעת אלימות להתייעצות, החליטו להפנות אותי למקלט באופן מיידי. בהתחלה היה לי קשה להבין את זה. אני? במקום כזה? מה לי ולמקלטים? לא ידעתי למה לצפות, חשבתי שזה לא ל'נשים כמוני'. אבל בעצם, כל מי שמגיעה למקלט כזה היא אישה אמיצה, שמחליטה להילחם על החיים. כשמפנים אישה למקלט, מרחיקים אותה מאזור המגורים, כדי ליצור ניתוק פיזי מהבעל ומהסביבה. החשש הוא שבן הזוג יצליח לחלץ מידע מהחברים ובני המשפחה, או שהסביבה תשכנע אותה לנסות לחזור הביתה. למרות מצוקת המקום במקלטים, אם זה מתאפשר, מנסים למצוא מקלט שבו יהיה לאישה מעגל חברתי תומך, של נשים מרקע דומה - אבל מהניסיון שלי, גם עם רקע שונה מאוד אפשר למצוא חברות אמת במקומות האלו".
במקלט פגשתי אישה שלמדתי איתה ביסודי
"גם בשיחות האישיות וגם בטיפולים הקבוצתיים הלכו ונחשפו קווים דומים בין הסיפורים שלנו. למרות שהסיפור מבחוץ נראה שונה - במקום המגורים, בסיפור הזוגיות, בעיסוק - כשמסתכלים לפרטים, מבינים כמה הקווים של אלימות דומים. יש משהו כואב אבל גם מחבר ומנחם, בכך שבמקומות שונים בארץ, בסיפורי חיים שונים, יש כל כך הרבה דמיון בין גברים אלימים. ויחד עם זה מגיעה ההבנה שהאשמה נמצאת אצל הגבר האלים - הדפוסים האלימים שחוזרים, המשפטים הדומים ('אני לא יכול לחיות בלעדיך', 'אני אתאבד אם תעזבי אותי', 'אני בחיים לא אתן לך ללכת').
כחלק משליחותה בתחום המודעות לאלימות, רנית כתבה ספר ילדים אודות המקלט: "המקום בו נמצא הלב" (איורים:ערן נתנס), המתאר את החיים במקלט דרך עיניה של ילדה. בנוסף רנית כותבת טורים ושירים. "אני כאן. אני שם", פואמה שכתבה בנושא, אף זכתה בתחרות פואמות של מבקר השירה אילן ברקוביץ.
היום, 25 בנובמבר, הוא היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות כלפי נשים. בשנת 2014 נרצחו בישראל 10 נשים ע"י בן זוגן, ועל פי הערכות גורמי הרווחה, בישראל חיות כיום כ- 200,000 נשים מוכות וכ- 600,000 ילדים עדים לאלימות. 641 נשים ו- 932 ילדים שהו ב- 14 המקלטים לנשים מוכות הפועלים ברחבי הארץ, וזה לא כולל 70 נשים נוספות, שהופנו למקלט אך לא נקלטו בו מטעמים שונים (חוששות לאבד מקום עבודה, לא רוצות להתנתק מילדים בוגרים ועוד). "ממדיה הרחבים של האלימות כלפי נשים, לצד הכמות הנמוכה של גברים אלימים במרכזי הטיפול מצביעים על קיפאון מתמשך של כלל המערכות במניעה ובצמצום התופעה. נדרשת אחריות מערכתית לטיפול בנגע האלימות - הקמת רשות ממלכתית בין משרדית שתטפל בנושא בכל הרמות: מדיניות, חקיקה, ענישה, פיתוח מענים טיפוליים וגיוס תקציבים- כפי שקיים במדינות מערביות אחרות בעולם", אומרת יו"ר ויצו ישראל, גילה אשרת.
* אם את או מישהי בסביבתך נמצאת במעגל האלימות - עמוד הפייסבוק של רנית פתוח בשבילך.