יוצאת ממקום, סוגרת אחריי את הדלת, מזמינה מעלית ובמקביל שומעת "כמה שהבחורה הזו השמינה, לא יאמן", מתקרבת קצת עם הראש לדלת, "חבל, איזו רזה הייתה פעם", מתרחקת, נכנסת למעלית, ואז מגיע השיא - "מי יסתכל עליה ככה?". 1 באפריל אמנם, כן, אבל השיח אמיתי ומדויק להכאיב.
סולם ההערכה שלכם לא מעניין לי את התחת
כשאנשים שואלים אותי איך הגעתי למצב שהעזתי אי פעם להקיא את עצמי כדי להיות רזה, התשובה שלי היא: בדיוק ככה. בדיוק בגלל אנשים קטנים שכל מאודם, מעופם ומשאת נפשם הם להסתכל על אחרים ולפרוק עליהם את מדד הציונים החולני והממורמר שלהם. בדומה למאמני הכושר ומדריכות תכניות ההרזיה ששלחו לי הודעות בחודש האחרון והסבירו בדיוק איפה, לראות עיניהם המקצועיות, אני צריכה להתחטב ולהתעצב ("לא לרזות! חיטוב טוב יעשה את העבודה!"), אנשים בסביבה נוטים לחשוב שסולם ההערכה המזורגג שלהם מעניין למישהו את התחת. נחשו מה: הוא לא. נחשו מה 2: אם אף אחד לא דרש מכם את הציון שלכם, אל תתנו אותו. אם לא נשאלתם, אל תענו, ואם אין לפה שלכם משהו טוב להוציא - גם לא לפתוח אותו היא אופציה.
נ.ב: לא שזה מתוקף עניינכם או סמכותכם לדעת, אבל לאנשים, בחיים, יש נסיבות, ו, לא יאמן, מסתבר, גם רגשות. את השיחה שאני שמעתי במקרה כשסגרתי מאחוריי את הדלת הייתה יכולה גם כל בחורה אחרת לשמוע, או בחור, או ילדה, או ילד, ומי יודע איך היא, או הוא, או הן או הם היו מגיבים. אל תצרבו באנשים מילים שאתם בוודאי לא תזכרו אחרי רגע והם אולי לא ישכחו לעולם.
נ.ב 2: מסתכלים, הסתכלו ויסתכלו עליי, כי בכל רגע, בגד, משקל או מקום שאעמוד בו - אני יודעת כמה אני שווה ולא נותנת לאף אחד לדרג, לספר או לתת לי להרגיש אחרת. הייתי פעם מאלה, שמסתובבים בעולם הזה וחושבים שמישהו מינה אותם להיות האלוהים של הציונים; מי טוב ומי רע, הנכון והלא נכון, המידתי והלא, הלא נורמלי והעוד יותר לא נורמלי. החלטתי לעבור מגרש ובמקום להיות הצל המבקר של אחרים, בחרתי להתעסק במעשים של עצמי ובמי ומה שאני. ותאמינו לי: זה שווה כל רגע.
*
בתמונה: אני, מיישמת את לקחי השיחה ששמעתי היום בשתי מילים: קפצו לי.