לא הייתי ילדה שמנה או אפילו לא נערה שמנה, אבל ההתעסקות בקילוגרמים החלה בשלב די מוקדם בחיי. הרגשתי פחות רזה מחברותיי והטלתי את כל כישלונותיי באותה תקופה – על עניין המשקל. זה די נוח לתרץ את זה שאין לך חבר, שאת לא מוציאה ציונים גבוהים כמו שציפית או שלא התקבלת ליחידה הצבאית שרצית, בעובדה שאת שוקלת עשרה קילו יותר מהמשקל האופטימלי שלך. זה לא שמשקלי היה באמת גבוה, אבל כרכתי את ההערכה העצמית הנמוכה סביב ספרות הצג הדיגיטלי, וככל שהן עלו - כך היא ירדה.
לפני שלוש שנים החלטתי לעשות את השינוי. הייתי סטודנטית בירושלים, והשותפה שלי באותה תקופה סיפרה לי על איזו דיאטה מעולה שהיא עושה. כשראיתי כי טוב אצלה – אימצתי. מה זה אימצתי, חיבקתי, מעכתי וחנקתי את השיטה. אכלתי כל שלוש שעות על השעון, נהייתי החברה הכי טובה של גזר מבושל, ספרתי תמרים, צ'יפסים ופתיתים, התאמנתי שלוש פעמים בשבוע באימון אירובי מפרך (זה היה בימי הזוהר של הזומבה) ותוך שמונה חודשים ירדתי 15 קילו.
"וואו! איך רזית? ספרי לי, גלי לי, שתפי איתי מתכונים", הפכה להיות ברכת ה"שלום, מה נשמע?" ממכרות שלא פגשתי תקופה. נראיתי מעולה. לא האמנתי שהמכנסיים הצמודים הפכו לרפויים, ושהגומי העייף מלהימתח בהן, כבר לא מצליח לעטוף את הבטן השטוחה שהייתה לי. קניתי בגדים חדשים, השקעתי בעצמי יותר, הכל היה נראה עליי הרבה יותר טוב. הייתי כוסית.
פתאום רציתי לצאת יותר, היה לי ביטחון ליד גברים, הרגשתי שאני אשכרה אוהבת את הגוף שלי ושאני כל יכולה. יחד עם זאת, ההתעסקות במה אני אוכלת וכמה אני מתאמנת רק הלכה וגברה, ובמבט לאחור יש מצב שהייתי "טיפה" אובססיבית למראה שלי. מי שעשתה דיאטה ורזתה בטח יכולה להבין אותי. את פתאום מגיעה לחלום הזה שהיה לך כל כך הרבה שנים, שמי שלא הייתה שם לא מבינה. כל מה שחשבתי שיקרה לי כשאהיה רזה, אכן קרה.
ואז, זה הפסיק לקרות. בשלב מסוים לא הצלחתי להחזיק את הרסן על הרצון שלי להתפנק בארוחות עמוסות פחמימות או לא לצאת להתאמן כשקר (בכל זאת, ירושלים). שחררתי, ועם השחרור הזה חזרו הקילוגרמים הישנים, והפעם עם עוד כמה נוספים שבאו לעזרת חבר. מתגעגעים וזה, אתן יודעות. חזרתי להתבאס מקניית מכנסיים, להרגיש פחות מושכת אבל לפחות חזרתי לחזיות הישנות. יש יתרונות להשמנה.
והיום, יש רגעים שאני עדיין מתבאסת על המשקל שלי, אבל פחות מפעם. אני שואלת את עצמי למה אני לא נכנסת למשטר אימונים כמו פעם (בשביל הבריאות!) או למה אני אוכלת ג'אנק במשרד, ואולי זו באמת עצלנות אבל יכול להיות שזו גם ההבנה, שבאמת יש דברים יותר חשובים בחיים.
אני לא מאמינה שדברים צריכים תמיד לבוא אחד על חשבון השני. אפשר להיות חתיכה ומוצלחת וחכמה ועשירה. אבל במבחן המציאות והיום יום העמוס והלא יציב, אני בוחרת לתעדף את הנשמה והתוכן על פני ההתעסקות המוגזמת במשקל. אני לא שלמה במאה אחוז עם איך שאני נראית ואין לי פאנץ' חזק שאומר "שימי זין על כולם ואת יכולה להרגיש פצצה גם במידה 46". זה לא המקרה שלי. היה לי ממש כייף להיות רזה, בעיקר בגלל המשמעות שנתתי למהלך הזה. לעובדה שהצבתי יעד ועמדתי בו.
אז איפה האמת בין קרין גורן למיכל צפיר? באמצע. האמת היא שיותר נוח לחיות במידה 38, אבל יש גבול לכמה אנחנו מוכנות להקריב בשביל זה. אני מבקשת מעצמי ואולי מוסרת גם לך – תנסי להיות מרוצה מעצמך גם כשאת לא הכי הכי טובה שאת יכולה להיות. החיים יכולים להיות ממש סבבה גם במידה 44. אם זה היה לי כל כך חשוב כבר הייתי עושה עם זה משהו, אבל לפעמים צריך פשוט לשחרר, ולחיות, בלי להיות מושלמת.