"רציתי להראות גוף 'רגיל' בלי דיאטות, פוטושופ, איפור ובגדים". מתוך הסרט|צילום: עינב חן

מה אתם מרגישים כשאתם רואים גוף של אישה ערומה? לא דוגמנית, סתם אישה ממוצעת - זה מרתיע? מביך אתכם? ואתכן? על השאלות האלו מנסה לענות יעל סולומונוביץ' בסרט הקצר שיצרה, "בדמותה", המציג דרך צילומי עירום אמנותי את גוף האישה באופן מהפנט, אבל גם אפל.

בדמותה
יעל סולומונביץ'. "קיוויתי באמצעות הסרט לנרמל את ההופעה של הגוף הנשי"

סולומונוביץ', בוגרת בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר שהשתתפה עם סרטה בתחילת החודש בפסטיבל Oberhausen בגרמניה, סבלה מהפרעות אכילה מגיל 18 ועד 22. "הסרט התחיל מתוך ניסיון להבין את הקושי שלי עם אוכל ועם הגוף שלי, אבל מסרט על כאב ושנאה עצמית הוא גדל לסרט על נשיות", היא מספרת, "רציתי להפגיש את הצופים והצופות עם הגוף הנשי, לתת לו את הבמה ולראות מה הוא מעורר בנו. אהבה? משיכה? דחייה? כאב? הזדהות? ביקורת?"

בגיל 28 חזרה הפרעת האכילה שוב. "באיזשהו מקום ידעתי שזה משהו שילווה אותי כל החיים, אבל עדיין הופתעתי", מספרת סולומונוביץ', "זה ממש תסכל אותי. חשבתי על כל העבודה שעשיתי, על כל הטיפולים הנפשיים, אז למה אני עדיין כל כך ביקורתית כלפי הגוף שלי? למה אני כל הזמן מתעסקת במה לא בסדר בו במקום במה שכן?".

הפרעת האכילה העלתה אצל היוצרת הצעירה שאלות לגבי אידיאל היופי בחברה שלנו. "שמתי לב שכשאני רואה אישה אחרת וחושבת משהו כמו 'וואו הרגליים שלה ממש קצרות ביחס לגוף' או 'אם היא הייתה יורדת קצת במשקל היא הייתה נראית הרבה יותר טוב', אז אחר כך אני אגיד את אותם דברים לעצמי. כלומר, כל עוד אני שיפוטית כלפי מראה של נשים אחרות, אני אהיה שיפוטית כלפי עצמי ולא אצליח להחלים".

הסרט בדמותה  (צילום: עינב חן)
להפגיש את הצופים והצופות עם הגוף הנשי|צילום: עינב חן
"אם היא הייתה יורדת קצת במשקל היא הייתה נראית הרבה יותר טוב". מתוך הסרט|צילום: עינב חן

הסרט בדמותה (צילום: עינב חן)
"כל עוד אני שיפוטית כלפי מראה של נשים אחרות, אני לא אחלים"|צילום: עינב חן

הסרט מציג גוף נשי עירום וטבעי של מספר נשים, המצולמות באיטיות המאפשרת לצופים להתעמק בכל פרט ופרט. "לא ראיתי מספיק נשים עירומות בחיים שלי, ובטח שלא על מסך הקולנוע", מציינת סולומונוביץ', "אנחנו רואים רק דוגמניות ושחקניות רזות מאוד. איך נדע לחשוב אחרת על גוף? רציתי להראות גוף 'רגיל' בלי דיאטות, פוטושופ, איפור ובגדים. גם אם הרגש הראשון שעולה זה דחייה או רצון להסיט את המבט, אחרי כמה רגעים אולי עולה גם סקרנות והתפעלות. קיוויתי באמצעות הסרט לנרמל את ההופעה של הגוף הנשי".

סולומונוביץ' מספרת כי גם המשתתפות בסרט מתמודדות או התמודדו בעבר עם הפרעות אכילה ודימוי גוף שלילי. חלק מהן חברות של היוצרת ולאחרות היא הגיעה דרך הפייסבוק: "כתבתי פוסט בקבוצת נשים שעוסקת בדימוי גוף ובו סיפרתי על הפרויקט. התגובות היו מאוד מרגשות, כמעט ארבעים נשים בכל הגילים פנו אליי ואמרו שהן ממש רוצות להשתתף". על הסט היו רק נשים, מה שיצר סביבה נוחה ובטוחה עבור הדוגמניות.

התגובות מצד הצופים, מספרת סלומונוביץ', היו מפרגנות. "באו אליי נשים ואמרו לי תודה ושזה נגע בהן ובמקומות כואבים אבל הביא גם ריפוי. מילים כאלה שוות הכל בשבילי", היא מספרת, ומוסיפה שגם את התגובות הפחות אוהדות קיבלה בהבנה: "בהקרנה האחרונה של הסרט ישב מאחוריי זוג שלא הפסיק לצחקק ולדבר. שמעתי מדי פעם 'איזה סרט הזוי, איזה מוזר'. אולי הסרט באמת הזוי, אבל מה שאני שמעתי מאחורי הצחקוקים זה חוסר נוחות, מישהי שמאוד שקועה במוסכמות החברתיות, ושמראה גוף של אישה מבוגרת ומלאה מביך אותה כל כך. אם הסרט שלי הזיז משהו קטן בתפיסה אצל הבחורה הזו זה כבר חיובי".