בלאה שנירר התאהבתי כבר כשראיתי את הדוקו ריאליטי מעושרות.
אישה חזקה, שיודעת מה היא רוצה ומשיגה את זה. אישה שלא מתביישת לעמוד על שלה, להרגיש בדיוק מה שהיא רוצה להרגיש, לא מתנצלת ולא כנועה לאף תפקיד.
היא היא.
לכן, לא ממש ברור לי מה בדיוק עבר לה או לעורכת מגזין סגנון (עוד אישה חזקה שמטיפה השכם וערב לאהבה עצמית וקבלה ללא תנאי) לרטש עד כדי גיחוך את התמונה על השער של גיליון סגנון האחרון.
מה חשבת בדיוק שיקרה כשנראה את התמונה הזו?
שנגיד לעצמינו "ככה נראית מי שיש לה זמן להיות כל היום בחדר כושר"? או שמא "ככה נראית מי שיש לה את כל הכסף בעולם לעשות טיפולים שישמרו עליה מתוחזקת ברמה כזו"?
לא? כי זה בדיוק מה שעבר לי בראש. ניחמתי את עצמי שבגילי המופלג (34) אני כבר לא נראית ככה ולא אראה ככה יותר. כזו אני, תמימה.
התפעלתי מהצוואר המפוסל, החזה המורם, היד האחורית בלי טיפת "שניצלים" הישבן ההדוק והעור נטול הצלוליט (אוי הצלוליט!). אבל בפעם השמינית שנתקלתי בתמונה החלטתי לעשות משהו שלא אופייני לי בכלל ולהסתכל בפרופיל האינסטגרם של לאה.
בדיוק 4 תמונות לפני התמונה המדוברת, הופיעה לאה האמיתית בתמונה שצולמה בבריכה. לאה האמיתית היא אישה חזקה, אוהבת, אימא לביאה, נראית מיליון דולר, עוצרת נשימה וכן, גם מעט מקומטת. כיאה לבת 60.
כיום בעידן שבו פוטושופ יצא מהאופנה והרבה כוכבי קולנוע, מעצבים ודוגמניות יוצאים בגלוי נגד התופעה (למרות שבואו, אף אחד לא מאמין לכם באמת שאתם לא עושים תיקונים קטנים), לבוא ולרטש בבוטות כזו עושה כואב בעין ולא נעים בלב.
אני מבינה לגמרי את הרצון להעלים קמט פה או שם. המוח מסרב להזדקן יחד עם הגוף ועזרה קלה של פוטושופ כדי להעלות את המורל והביטחון מבורכת בעיני. אבל לבוא ולהצהיר "סוף סוף היה לי אומץ בגיל 60 להצטלם בבגד ים" ולהציג לראווה גוף מרוטש להפליא זה לא ריאלי ולא מעצים. בטח לא אותך או את הפרסונה שאת מציגה.
הפעם, לאה שרצתה להגשים חלום ולהצטלם עם בגד ים - לקחה את זה כמה צעדים יותר מידי. מצד שני, אחרי הכל, היא לאה שנירר ופאק על מה שכולם חושבים.