אנורקסיה, הגרסה האלכוהולית

כולנו מכירות אותן: הבחורות המעצבנות האלה, שתמיד נראות מעולה בסקיני מידה 36 ומסוגלות להוריד שני ליטר בירה בלי להניד עפעף. איך הן עושות את זה? את מתמרמרת בליבך, ומערבבת בעצבנות את המוחיטו האומלל שלך, זה שכל לגימה ממנו מזכירה לך כמה קילומטרים תצטרכי לרוץ מחר על ההליכון. את כל כך מקנאה בהן, שאפילו כשהן מדדות את דרכן השתויה לאסלה, את לא מצליחה לגייס שמץ של רחמים. הן אולי יתעוררו מחר עם הנגאובר, אבל התחת שלהן יישאר קטן וחמוד. עניין של גנים? תחשבי שוב.

במרץ 2008 פרסם הניו יורק טיימס מאמר בשם "מרעיבות את עצמן עם קוקטייל ביד", שחשף לראשונה את תופעת ה-Drunkorexia, מונח שטרם הוגדר בספרי הרפואה אך בשנתיים האחרונות הולך ורוקם אחיזה במציאות: נשים צעירות, בעיקר בגילאי קולג', מרעיבות את עצמן במשך ימים שלמים על מנת להשתכר בלילות. הדיאטה הזאת לא רק שומרת להן על ההיקפים, אלא גם מקנה להן מוניטין של פארטי גירלס מקצועניות. נשמע מופרך? את לא היחידה שחושבת ככה. האם דראנקורקסיה היא סתם המצאה של התקשורת? הלכו לבדוק וחזרנו מוטרדות.

אנורקטית שזורמת – יש חיה כזאת?

אז נכון, Drunkorexia היא מילה שלא קיימת בשום מילון רפואי. אף מומחה מקומי ששאלנו לא נתקל בה ואפילו בפורומים של הפרעות אכילה הרימו גבה כשהצענו את האפשרות שהיא קיימת. "בחיים לא שמעתי על התופעה הזאת", כותבת מ' בפורום הפרעות אכילה של וואלה!, "אני חושבת שכרגע המצאתם אותה". לדבריה, אנורקטית אמיתית לא תעז להתקרב לאלכוהול. "כוס וודקה גדולה יכולה להכיל כ-500 קלוריות", היא כותבת, "אז אם כבר מבזבזים כמות כזאת של קלוריות, עדיף ליפול על איזה שווארמה בבגט". ס', חברתה לפורום, ממהרת להסכים: "אנורקסית לעולם תצרוך אלכוהול. ייתכן שקיימת תופעה כזאת איפשהו, אבל לא אצל אנורקסיות ובטח שלא בישראל".

מופתעות מההדיפה הנחרצת של הנושא, פנינו לידידנו היקר גוגל. תחילה ניסינו את מזלנו עם מקבילות עבריות ל-"Drunkorexia": אלכורקסיה, שיכורקסיה, אלכוהוליסטיות+אנורקטיות. נאדה. אף מחרוזת לא הניבה תוצאות שאפשר לבסס עליהן תחקיר. אולם כשהקלדנו את המונח הלועזי, כביכול פרי מוחם הקודח של כתבי הניו יורק טיימס, קיבלנו לא פחות מ- 21,300 תוצאות. יחסית לתופעה פיקטיבית, רשת האינטרנט יודעת עליה לא מעט.

בתור התחלה, Drunkorexia מוגדרת כמילה מן המניין באורבן דיקשינרי: "מדובר במנהג שהתגלה עם חשיפתם של אתרי פרו אנה בתקשורת. דראנקורקסיה מתייחסת להחלפה של מזונות באלכוהול: ביום מגבילים את כמות הקלוריות או צמים לחלוטין, ובלילה יוצאים להשתכר בלי ייסורי מצפון. הטכניקה הזו נפוצה בעיקר בקרב נשים צעירות עם דימוי גוף בעייתי או אנורקסיות, שלעיתים קרובות סובלות גם מאלכוהוליזם". כלומר, במידה מסוימת Drunkorexia היא זן מתקדם של הפרעות אכילה: קודם תהיי אנורקטית, אחר כך תשכללי את השיטות.

ממש כמו פרסומת לדיאט קולה, גם גיבורות התרבות החדשות מוכרות לנו יותר מסתם הפרעת אכילה – הן מוכרות לנו דרך חיים. בעוד שהדור הקודם נשא עיניו לדיאטת הקפה והסיגריות של דוגמניות העל כמו קייט מוס וג'יימי קינג, הדור הנוכחי מחפש גם את הסטטוס הנכון: לא מספיק לו להיות רזה, הוא רוצה גם את המוניטין של פריס הילטון – חיית מסיבות שתמיד נמצאת במקום הנכון, במשקל הנכון. אולי זו הסיבה שאף אחד לא מפחד מדראנקורסיה: התופעה נתפסת כיותר אופנתית מאשר מסוכנת, תחביב שנותן לך אקסטרה קרדיט אצל גברים ונשים כאחד. הרי כולם יודעים שאנורקסיות הן אנטיפטיות. אבל אלכורקסיות? הן לא באמת מזיקות. הן כיפיות, זורמות.

 
מלכודת דבש בכוס של מרטיני

כמו כל דיאטה שנשמעת טוב מכדי להיות אמיתית, גם אלכורקסיה היא מלכודת דבש: על פניו היא נשמעת קלה לביצוע והרבה פחות מחייבת מאנורקסיה נרבוזה. הרי מי מאיתנו לא דילגה על ארוחה או שתיים כהכנה לליל הוללות? פיס אוף קייק. אפילו בפייסבוק תמצאי קבוצה שמקדמת את הרעיון. מצד שני, כיוון שאלכורקסיה לא מוגדרת כמחלה קלינית, קל מאוד להתעלם מהסכנות הכרוכות בה, ובשונה משאר ההתמכרויות המופיעות בספרים, כאן לא תמצאי תוכנית טיפול מסודרת שתעזור לך להיגמל משתי ההפרעות ביחד.

"אלכורקסיה, למרות שאף פעם לא קראנו לה ככה, אינה תופעה חדשה", אומרת אורלי פוקס, מנהלת פורום "הפרעות אכילה" באתר דוקטורס. לדבריה, מדובר בשתי התמכרויות שמתערבבות זו בזו ומזינות אחת את השנייה: מחד התמכרות לתחושת הכוח שבהרעבה עצמית ושליטה במשקל; מאידך התמכרות לחומר שגורם לאובדן שליטה – אלכוהול – שבאמצעותו אפשר להשתחרר לכמה שעות ממשטר האנורקסיה הנוקשה.

"בקרב הסובלים מהפרעות אכילה רואים לעיתים קרובות 'החלפה' של סימפטומים", מוסיפה נדיה, דיאטנית קלינית בעמותת שיווי משקל. "אנורקטית עשויה לדלג לאורך השנים בין 'התמכרויות' שונות: לפתח בינג'ים של אכילה, לעבור לבולימיה, לחזור לאנורקסיה וחוזר חלילה. אבל מניסיוני, אנורקסיות שמתמכרות לאלכוהול לא עושות את זה מטעמי חיסכון קלורי ולא מתכננות את ההשתכרות מראש. זה נובע בעיקר מקושי להתמודד עם מצבים חברתיים".

מ', משתתפת בפורום "הפרעות אכילה" באתר סטארמד ומאובחנת באנורקסיה נרבוזה מזה שנתיים, דווקא חושבת אחרת: "הייתי עושה את זה באופן מחושב במשך שנה", היא מתוודה. "בימים בהם תכננתי לצאת בערב פשוט לא הייתי אוכלת, גם כדי שאשתכר מהר וגם כי ידעתי שיש טונות של קלוריות באלכוהול. בשעות בהן הייתי שיכורה הרגשתי הכי מאושרת בעולם. אהבתי את התחושה של האלכוהול בתוך הקיבה הריקה".

ואת חשבת שהנגאובר זה סיוט

על פי הסטטיסטיקות של המכון הלאומי לשימוש לרעה באלכוהול ((NIAAA, כ-40 אחוז מהנשים המוגדרות כאלכוהוליסטיות סובלות גם מהפרעות אכילה. בראיון לחדשות רשת KSCW הסבירה יועצת הבריאות של אוניברסיטת קליפורניה, ג'ן בוגרט, את הסכנה מאחורי בחירת הקלוריות המפוקפקת של האלכורקסיות: "נשים עושות כל מיני טריקים כדי לחסוך קלוריות. זה מתחיל בלדלג על ארוחת ערב כדי 'לשמור' קלוריות לקוקטיילים במסיבה, ואחר כך הופך ליממה שלמה של הערבה עצמית לקראת היציאה עם החבר'ה. מהר מאוד השיטה הזאת הופכת להרגל". 

כשבחירה באלכוהול על פני מזון הופכת לעניין שבשגרה, האלכורקסית החובבת כבר לא מתמרנת בזהירות בין שתי הפרעות – היא בעצם סובלת משתיהן: גם אנורקסיה נרבוזה, וגם אלכוהוליזם. מעבר לסכנות המוכרות שבשתייה על קיבה ריקה, כמו אובדן שליטה, איבוד הכרה ופגיעה בתפקודי הכבד, מזהירה בוגרט שנשים הלוקות באלכורקסיה עשויות למצוא את עצמן קורבן להטרדה מינית, שוד ואפילו אונס: "יש אנשים שיושבים ומחכים לבחורות האלה מחוץ לבארים. הם יודעים שלא מעט נשים בוחרות לשתות על קיבה ריקה, רק כדי להאיץ את תהליך ההשתכרות, להשתחרר ולא לחשוב על השלכות המעשים שלהן".

בוגרט מציינת כי סיום ליל הוללות עם הראש באסלה עלול להוות טריגר רציני לבולימיה: "כשמישהי מרגישה הקלה אחרי הקאת כמות רצינית של אלכוהול, זה יכול להדליק אצלה ניצוץ של, 'היי, זה מרגיש די טוב. למה שאני לא אעשה את זה גם אחרי האוכל?', ומשם הדרך לבולימיה קצרה".

אם את עדיין חושבת שאלכורקסיה היא טרנד חולף שמצליח לסחוף רק מלכות נשף אמריקאיות נבובות, הנה לך ניסוי קטן: בפעם הבאה שאת יוצאת לשתות עם החברות שלך, ערכי סקר קטן מתי הייתה הארוחה האחרונה שלהן.