אסור לנו להיות שמנות, בנות. אתן יודעות את זה, לא? ברור שאתן יודעות. כולנו, הרי, מדקלמות את המנטרה הזו בעל פה מהרגע שבו שלחנו יד סוררת לצנצנת העוגיות במטבח ואמא אמרה לנו שדי, מספיק, כי לא נמצא חתן וחבל. מאז ועד היום אנחנו נמצאות במלחמה תמידית עם הקלוריות, מלחמת חורמה שאסור לנו להפסיד בה, כי לא נמצא חתן, וחבל. אלא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ובמקרה המבורך הזה מדובר על תשעה חודשים של שכרון חושים שידועים גם בכינוי "הריון". אז אנחנו יכולות להתפרע. אז אנחנו אוכלות בשביל שניים. אז לאמא יקרה, לחתן שכבר מצאנו, השבח לאל, ולמלצרית הדקיקה בבית הקפה אין שום לגיטימציה לשפוט אותנו ואת הפונדנט שוקולד שהזמנו. תוצאות? עם התוצאות נתמודד אחר כך ורק אם באמת נרצה, כי אף אחד לא מצפה מאיתנו לחזור למשקל הישן שלנו.התירוץ של "אני אחרי לידה" תופס מרגע הלידה ועד הבר/בת מצווה של הילד, אז כבר ממש חייבים לעשות דיאטה, ורק בשביל האורחים. וגם אם לא יצא בבר/בת מצווה – לא נורא, שטויות, אפשר לחכות עם הדיאטה עד החתונה. בכל זאת, אישה אחרי לידה, למה להאיץ בה, במסכנה. נשמע נהדר, לא? אז לא, לא ממש.
העלית שישה קילו? הריונית בהמה
פעם זה היה ככה. פעם היה ברור לכולנו שהגוף הנשי משתנה אחרי לידה. גברים שהתחתנו עם נשים ידעו מראש שמתישהו יעברו עליהן כל מיני תהליכים שיגרמו להן להיראות שונה מאוד מתמונות החתונה, וזה בסדר גמור. כולנו ידענו שללידות יש מחיר, וכולנו חיינו עם זה בשלווה יחסית והתפללנו לתחת כמה שיותר קטן ובטן כמה שפחות כרסתנית. זאת כנראה הסיבה נשים הרשו לעצמן לאכול, להתחזק ולרזות בקצב סביר. אלא שהעולם השתנה, הוא כבר הרבה פחות סלחן כלפי שומנים, ובכלל לא משנה על איזה גוף הם תלויים.
הסקיני מת לצאת מהארון
זה היה יכול להיות סתם קוריוז משעשע אם אכן היה מדובר בעוד טרנד סלבריטאי של כוכבות מגונדרות שעסוקות בלהתפרנס מאיך שהן נראות. הבעיה האמיתית התחילה, כמו תמיד, כשהחלטנו שאנחנו לוקחות מהן דוגמה. אז חוץ מלחצים נורמליים של אחרי לידה כמו חוסר שינה, טרדות של דאגה, ניסיונות להתיידד עם החייזר הקטנטן שהשתלט על הבית ושאיפה עזה להבין מי זה הגבר הזה שחושב שגם לו יש זכויות – עכשיו אנחנו צריכות גם למהר ולחזור לגזרה שלנו, ויפה חצאית מיני אחת קודם. הגוף והנפש צריכים כוח כדי להתאושש ולהבריא? בעיה שלהם.
אז במקום להקדיש את מלוא המשאבים להתמודד עם המציאות החדשה, אנחנו מסתכלות בקנאה ובבושה בשלדי המגזינים ולא יודעות מה לעשות קודם: ללמוד לאהוב את היצור הקטנטן שנכנס לנו לחיים, או לשנוא את עצמנו כי אנחנו לא מצליחות לחזור ולהיראות איך שנראינו לפני. קצת פתטי, לא? מבחינה הגיונית ואפילו ביולוגית אין שום סיבה בעולם שגוף שעמד במתקפת הורמונים אימתנית, החזיק בתוכו טפיל ששאב אליו חומרים מזינים מבלי לדאוג לפונדקאית ומתח אותה עד שעורה כמעט והתפקע – ייראה בדיוק אותו דבר אחרי. המחשבה שאסור לגוף להפגין את השינויים היסודיים ביותר שעוברים עליו פשוט מעליבה. אבל כנראה שהרבה יותר חשוב לנו להידחס חזרה לג'ינס המיתולוגי, מאשר לכבד את גופנו ולהודות לו על המתנה האדירה שנתן לנו. אין זמן, בנות, הסקיני מת לצאת מהארון. אם ג'ולי וגוטמן ובוהדנה יכולות לעשות את זה ואנחנו לא – זה אומר, כמובן, שאנחנו פרות עצלות שוויתרו לעצמן. חוצפה, איך אנחנו מעזות.