שבוע המודעות לסרטן צוואר הרחם מוצא את עידית, אשת חינוך בת 40, אם לשתי בנות מחיפה, אישה חדשה לחלוטין. כבר חמש שנים שהיא נקייה מסרטן, אחרי שנאלצה לשלם מחיר בלתי נתפס - חייה של עוברית שנשאה בבטנה, ואת האפשרות ללדת בעתיד. כיום, אחרי ששינתה את חייה מקצה לקצה, חסר לה רק דבר אחד: ילד, שימלא את החלל שנוצר בנפשה ביום שבו איבדה את התינוקת שנשאה בבטנה כדי להמשיך לחיות.
"כשהייתי בת 34, התחיל להופיע לי דימום אחרי קיום יחסי מין", פותחת עידית את סיפורה. "חשבתי שאולי זה מפני שאני בלחץ: אני טיפוס מאוד אנרגטי, מאוד פעיל, וזה מה שסיפרתי לעצמי. באיזשהו שלב, בעלי אמר לי ללכת לבדוק את זה. הלכתי לרופאת נשים, שלקחה לי בדיקת פאפ, ועד שהגיעו התוצאות של אותה בדיקה גיליתי שאני בהריון. הבנות שלי היו בנות 7 ו-4, וההיריון היה מאוד רצוי ומתוכנן. התחלתי ללכת לרופאת נשים אחרת, לצורך מעקב ההיריון, אבל אז הגיע הטלפון ששינה לי את החיים".
ידעתי שמשהו רע עומד לקרות
כשהייתה בערך בשבוע ה-20 להריונה, קצת אחרי סקירת המערכות שבה התבשרה כי היא מצפה לבת שלישית, התקשרה לעידית הרופאה שאצלה ביצעה את בדיקת הפאפ כמה שבועות קודם לכן. "הרופאה ביקשה שאגיע דחוף למרפאה, ומרוב לחץ נסעתי למרפאה של רופאת הנשים השנייה שלי, שהיא בכלל בעיר אחרת. כשסוף סוף הגעתי, הרופאה הייתה קרה, חסרת רגש. היא שרטטה לי איזה גרף, שהראה איפה אני נמצאת מבחינת התפתחות הסרטן, ושלחה אותי להמשך טיפול במרפאת מומחים. זה נפל עליי כמו הר, הרופאה לא גילתה שום אמפתיה ואני הייתי לבד. התחלתי לבכות. הייתי בפחד נוראי אבל עדין לא ממש עיכלתי מה זה אומר, 'מצב טרום סרטני'".
עוד בערוץ הנשים:
- טרנד המפשעות החדש: להשאיר מקדימה, להוריד מלמטה
- בחנו את עצמכם: איזו חתונה מתאימה לכם?
- בואו להכיר את האישה שמרימה הכל עם הנרתיק שלה
עידית הגיעה לרופא מומחה, שלהפתעתה בישר לה כי אין מניעה שתמשיך את ההיריון. "לא הבנתי, כי ידעתי שאני במצב של סכנת חיים. הקשבתי לו, אבל האינטואיציה שלי אמרה שאני עושה משהו לא נכון. הגעתי לחודש חמישי, מדי פעם הוא היה עושה לי פאפ כדי לראות שהמצב הטרום סרטני לא מתפתח. בשלב מסוים ראו שיש התפתחות, והכניסו אותי לקוניזציה (מעין ביופסיה של צוואר הרחם, ר.ש) שגילתה שזה כבר לא 'טרום' - זה סרטן. זה הרגע שבו נשברתי. הרופא ישב מולי, מפוחד ומבוהל כי הוא הבין שהוא עשה טעות כשאישר לי להמשיך בהריון. התחושה שלי קיבלה את האישור. ידעתי שמשהו רע עומד לקרות, והנה, זה קרה.
"בעלי - שחשוב לי מאוד לציין עד כמה התמיכה שלו ושל כל המשפחה עזרה לי לעבור את התקופה הקשה ההיא - ואני עשינו חשיבה משותפת, ואיתרנו את הרופאים הכי טובים בארץ כדי להתייעץ איתם מה לעשות, והדעה הרווחת הייתה שחייבים להפסיק את ההיריון. היו לי פחדים, אבל הייתי נחושה ומגויסת להמשיך לחיות, לראות את הבנות שלי גדלות. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, זה מקום כל כך שברירי, שברגע אחד הכל בסדר ורגע אחר כך את בסכנת חיים. אני זוכרת שפשוט הייתי מתפללת: אני רוצה לחיות, רק לחיות".
כמו טיס קרב שטס בשמי מדינת אויב
כדי לטפל בסרטן, נאלצה עידית לעבור כריתה מלאה של הרחם. "קודם כל, היה צריך להפסיק את ההיריון. בשלב שבו הייתי זו כבר לא הפלה, אלא לידה שקטה. שבוע אחרי שילדתי את הלידה הנוראה הזו, נתנו לרחם שבוע לנוח - ואז נכנסתי לניתוח שבו כרתו לי את הרחם. אחרי שלושה חודשים של התאוששות פיזית, הגיעה הנפילה הנפשית. פתאם עיכלתי מה עברתי, מה איבדתי, שלא אוכל יותר ללדת. עד אז עוד הייתי במצב של לחימה, ממש שטופת אדרנלין. שמעתי פעם הרצאה של טייס קרב שסיפר איך זה לטוס במדינת אויב, איך הוא לא מרגיש פחד כי הוא ממוקד משימה. ככה בדיוק הרגשתי, אבל ברגע שהסתיימה המשימה, נחתתי לקרקע והתחילה התמודדות קשה, לטפל בפצע הזה שנפער".
עידית התחילה בטיפול נפשי. "במשך שנתיים הלכתי לפסיכולוגית שעשתה לי תהליך מדהים, שיצאתי ממנו מחוזקת. רק עכשיו, אחרי חמש שנים, אני מסוגלת לדבר על הדבר הזה בחופשיות. רק לפני חצי שנה היה לי את הכוח לשבת עם הבנות שלי ולספר להן מה קרה, ממקום טוב, מקום של ביטחון. לא רציתי לספר להן את זה כשאני מפוחדת וכאובה".
הטיפול היה רק ההתחלה. עם ההחלמה, הגיעה עידית לתובנות מרחיקות לכת לגבי החיים שלה, והחליטה לעשות שינוי מהותי. "עד שחליתי, החיים שלי היו מאוד אינטנסיביים ועמוסים, הייתי לחוצה, כל הזמן בעשייה, לא הקשבתי לגוף שלי, לנפש. הייתי כמו כלי שפועל ופועל, לוקחת על עצמי המון. ברגע שהבראתי נשאבתי חזרה לאינטנסיביות של החיים, כאילו כדי להוכיח לעצמי שאני בסדר. קודמתי לתפקיד ניהולי, ובמשך שנתיים דחקתי הכל, את המשפחה שלי, את עצמי, עד שמצאתי את עצמי על הרצפה מבחינה נפשית, והגשתי בקשה לצאת לשנת שבתון.
"אף אחד לא הבין מה אני עושה, כי מאוד הצלחתי, אבל הייתי חייבת את החופש הזה. השבתון היה שנה של הבראה, להתחזק באמת, להתחבר לעצמי. ידעתי שזה רק פרומו לחיים אמתיים, כמו אלו שאני חיה היום. אלו החיים שני מאחלת לעצמי, חיים רגועים יותר, שלמים יותר. אחרי השבתון לא חזרתי למקום העבודה הקודם שלי. כיום אני עובדת עם נערות בסיכון בהוסטל והעבודה שלי נהדרת, אבל אני לא נותנת לה לשאוב אותי. אני עובדת וחוזרת הביתה, לעצמי, למשפחה שלי".
"יהיה לי עוד ילד"
מתוך היציבות והשלווה שהגיעה אליהן, עידית כבר חושבת על הילד הנוסף, שהיא מרגישה שהיא חייבת לעצמה. "מה שהחזיק אותי כל התקופה הוא שיש לי עדיין שחלות, ושאם ביום מן הימים ארצה עוד ילד - נוכל ללכת על אופציה של פונדקאות. חיכיתי שיעברו חמש השנים הקריטיות אחרי הסרטן, שהקדשתי כדי לטפל בעצמי נפשית ולוודא שהסרטן לא חוזר. לאחרונה בדקנו את האופציה של אימוץ, אבל מכיוון שיש לנו כבר שתי בנות, אנחנו ממוקמים בתחתית הרשימה.
"החלטנו לחפש פונדקאית, ואפילו מצאנו מישהי פוטנציאלית, וכרגע אנחנו בודקים את האפשרות מבחינה כלכלית. עוד אופציה היא משפחת אומנה, אבל בכל מקרה אני יודעת שיהיה לי עוד ילד, גם אם עוד לא ברור איך אני אגיע אליו. זה ימלא חלל עצום שנפער אצלי, שרק ילד יכול למלא. אנשים אומרים לי שיש לי משפחה נהדרת, ושתי בנות מקסימות וחיים מאושרים, אבל החלל שנפער בי באותו יום יכול להתמלא רק בעוד חיים של ילד".
שבוע המודעות לסרטן צוואר הרחם נערך ביוזמת האיגוד הגניקולוגי, איגוד רופאי הילדים ואיגוד רופאי המשפחה של ההסתדרות הרפואית