_i.jpg "קשירת רגליים (צילום: dailymail)")
סיפורה של וואנג הויואן, קשישה סינית בת 84, אמנם נשמע לנו מוזר ורחוק - אבל האמת היא שניתן לומר שהוא הסיפור של כמעט כל ילדה סינית שנולדה עד שנת 1902 (השנה בה השלטונות הסיניים אסרו על קשירת רגליים) - ובמקרים מסוים, גם אחרי: הויואן חיה באזור הכפרי של מחוז טונגחי ביונאן ואת 'טיפול היופי' של כריכת הרגליים עברה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשהייתה רק בת 6: "בזמנו זה היה אופנתי, לקשור את הרגליים. כולן עשו את זה ומי שלא - צחקו עליה ואמרו: 'תראו את הרגליים הגדולות והשטוחות שלה'. אחרי שצחקו גם עלי, כשהייתי בת 6, אמא קשרה לי את הרגליים", היא הסבירה לצוות ה-BBC שצילם עליה סרט דוקומנטרי.
עוד בערוץ הנשים:
- שונאת השמנים שמעצבנת את הרשת
- טרנד אכזרי: מרזים נשים בפוטושופ, ללא רשותן
- התפשטה באמצע הרחוב כדי שתאהבו את עצמכם
מנהג קשירת הרגליים הוא מנהג נשי עתיק ומייסר, שהתחיל ככל הנראה במאה ה-13. בתחילה, המנהג היה נפוץ רק בקרב השכבות העליונות של החברה הסינית ונחשב לסמל סטטוס - מפני שחוסר היציבות שגורמת כריכת הרגליים, הבטיחה שהאשה לא תוכל לעבוד בעבודות פיזיות. מהחברה הגבוהה חלחל המנהג גם לשכבות הנמוכות יותר, עד שהפך לסטנדרט יופי מבוקש בסין כולה.
"בלילות הייתי צורחת מכאב"
באופן מפליא, הצליעה שנגרמה בעקבות ההרגל הנוראי, נחשבה לאירוטית וכך גם כפות הרגליים עצמן - שהוסתרו בתוך נעליים מעוטרות קטנטנות. תהליך קשירת הרגליים הורכב ממספר שלבים, כשהראשון שבהם הוא הסרת עור מת מכפות הרגליים, השרייתן במים חמים עם עשבים ודם בעלי חיים וקיצוץ הציפורניים. לאחר מכן, נהגו האמהות לעסות את רגלי בנותיהן ורק אז כרכו אותן בתחבושות רטובות, שהתקשו והפכו למעין סד שמחזיק את כף הרגל בצורה מעוותת ומכאיבה; "אחרי הפעם הראשונה שאמא שלי כרכה לי את הרגליים צווחתי: 'בלי עוד קשירות! בלי עוד קשירות!' הרגליים שלי כאבו כל כך, שבלילות הייתי צורחת מתוך כאבים ומבקשת לפתוח את התחבושות. במקרה שלי, התחבושות כן שוחררו לזמן מה ולכן הרגליים שלי לא כל כך קטנות למרות הכל".
למעשה, אמהות שברו את עצמות כפות הרגליים של בנותיהן כמעט לחצי והיסטוריונים מספרים שרגליים קשורות היו תנאי לנישואים. הנעליים שנעלו קשורות הרגליים הסיניות נקראות "נעלי לוטוס" והן כל כך קטנות - שניתן להלביש אותן על בובות בנות ימינו. למרות שרגליים קשורות יצאו לבסוף מהאופנה, מפתיע לגלות שהמפעל האחרון שייצר נעלי לוטוס נסגר רק בשנת 1999 - עדות לכך שהמנהג המכאיב המשיך כמעט עד ימינו.
מיותר לציין שכריכת הרגליים הותירה את הויואן עם נכויות קשות; צורת הליכתה "ברווזית", היא נאלצת להשתמש במקל הליכה ומתקשה לצעוד גם למרחקים קטנים. מבט אחד על כפות רגליה המעוותת מסביר הכל ומעורר תהיות קשות בנוגע לסטנדרט היופי והעינויים שנשים מוכנות לעבור על מנת להיחשב ליפות. החלק המדהים בסיפור? הפנמת הדיכוי של וואנג ובנות אחרות שגדלה עמן: "אנשים מהממשל הגיעו כדי לשחרר בנות מהקשירות", היא סיפרה. "מי שנתפסה עם תחבושות - נקנסה. לא רצינו שיורידו לנו את התחבושות ולכן התחבאנו עד שהם עזבו".
נכון, קשירת רגליים היא אקט לא חוקי שמזמן נעלם מנוף החברה האנושית - וטוב שכך, אבל למרות זאת, צורות שונות של עינויים נשיים קיימות גם בימינו; עקבי סטילטו, ניתוחים פלסטיים וברית מילה נשית - כל אלה עדיין מתקיימים באופן תדיר בימינו. ניתן לצקצק ולהתחסד נוכח סיפורים כמו זה של הויואן, אבל האמת היא שכולנו סובלות במידה כזו או אחרת למען אידיאל היופי הקדוש. עד שלא נחליט שאנחנו - ורק אנחנו - קובעות את גבולות הגזרה של מה שאנחנו כן ולא מוכנות לסבול, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו ואולי כדאי לזכור זאת בפעם הבאה שאתן מתלבטות אם שווה לכן לסבול בעקבים כל הערב.