אחד הדברים האחרונים שאפשר לומר על מחלת הסרטן הוא שהיא פוטוגונית. על אף הסטטיסטיקה המפחידה, היא עדיין מחלה שלא מדברים עליה הרבה, והיא לבטח לא אמורה להצטלם יפה. גם תרופה לסרטן עוד לא נמצאה, אבל הנה שתי נשים שמבקשות להאיר את המחלה באור חדש ומרענן, ולתקן במעט את התדמית השלילית שלה. אורית ברתיני שביט הישראלית וטרי שייבר האמריקאית מציעות נקודת מבט שונה למחלה, כל אחת בדרכה. שתיהן מציבות במרכז פרויקט הצילומים שלהן נשים שמתמודדות עם סרטן: בעוד שאורית ניצחה את סרטן השד, ומנציחה את המחלה שלה עצמה, טרי היא צופה מהצד שמעוניינת לעורר את המודעות למחלה ולנשים האמיצות שנלחמות בה.
כשהן איבדו את השיער הן איבדו את עצמן
הכל התחיל בפרויקט ללא מטרות רווח בשם "אולדהם", שהקימה שייבר ב-2008, ובמסגרתו צילמה פורטרטים של אנשים עם מחלות סופניות. הפרויקט נעשה לזכר שתי האחיות של בעלה שנפטרו מסרטן השד. בקיץ 2010 החליטה שייבר להתמקד ספציפית בנשים חולות סרטן וקראה לפרויקט: Be Bold, Feel Beautiful - תהיי אמיצה (גם קירחת), תהיי יפה. הצילומים החלו ביולי, ואמורים היו להסתיים באוקטובר של אותה שנה, אך הקמפיין קיבל פידבקים כה מוצלחים עד ששייבר החליטה להאריך אותו.
הרעיון בקמפיין היה לתת לנשים שאיבדו את השיער במהלך טיפולי הסרטן להרגיש יפות. "99.9 אחוז מהנשים האלה מספרות שכשהן איבדו את השיער, הן איבדו גם את עצמן", אומרת שייבר. אבל כשהן מביטות בתמונות ששייבר צילמה, בין אם בפוזות קלילות או קודרות, חוזר אליהן הדימוי העצמי החיובי. חלקן אף גילו לה כי הפסיקו לחבוש פאה אחרי הצילומים. "לכוח הרצון ולמוטיבציה שלך להמשיך יש קשר חזק עם ההתקדמות לניצחון המחלה", אומרת שייבר. לפני כל סשן צילומים שייבר מגבירה את המוזיקה בסטודיו, ומנסה לשמור על פרספקטיבה אופטימית ככל הניתן. היא נחושה להפוך את היום הזה לחוויה עבור המצולמת, שנושמות אוויר אחר בתוך לוח זמנים הצפוף שלהן, בין הטיפולים והרופאים והכאבים האינסופיים. כחלק מהרצון לגרום להן להרגיש יפות, שייבר שיתפה פעולה עם ספא מקומי, וחלק מיום הצילומים הפך ליום כיף מפנק בספא.
"מה אם זה היה קורה לי?"
"אי אפשר שלא לשים את עצמך בנעלי הנשים הללו ולתהות: 'מה אם זה היה קורה לי?', כיצד אגיב? איך אתמודד עם זה?" אומרת שייבר. לטענתה אם היא לא הייתה נוקטת בגישה יותר אנליטית, הפרויקט לא היה צולח. כאחות לשעבר, שייבר יודעת שיש צורך פעמים רבות להשאיר את הרגשות העזים בצד כדי להתמודד עם הסיטואציה. כשהקמפיין היה בשיאו, שייבר כמעט ולא הצליחה לישון, "הייתי ישנה שלוש שעות בלילה כי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האישה שצילמתי או האישה שאצלם. כשאתה שומע את הסיפורים של הנשים הללו ומבלה עימן יום שלם, אתה הופך לחלק מחייהן". שייבר החליטה לקחת צעד אחורה כדי לתת לעצמה מרווח נשימה.
לדבריה, הדבר היחיד שקשה יותר מסשן הצילומים היה לגלות בחדשות כי אחת ממושאי הצילום שלה נפטרה. מאז שהחל הקמפיין 5 חמש נשים נפטרו מהמחלה. הראשונה הייתה דניס אקר, בת 55, שנפטרה לאחר מאבק ממושך בסרטן ריאות. היא גם הייתה הראשונה שהצטלמה לקמפיין המדובר. ההתמודדות עם האבל והמוות פנים מול פנים שינו את חייה של שייבר. היא מספרת כי היא פחות נלחצת או מתעצבנת מדברים ומבינה שהם באמת לא משנים.
שייבר יודעת שזו אולי הצהרה מעט מופרזת אך היא מאמינה שלמסע המתמשך הזה יש פוטנציאל להציל חיים. "אם נשים אחרות שאובחנו זה עתה כחולות סרטן, או אפילו טרם אובחנו, רואות את הנשים המצולמות שהן חזקות, אמיצות, ומרגישות טוב לגבי עצמן, הן מבינות שגם הן יכולות לעשות את זה".
מתקנת את הגוף ואת הנפש
כשנתיים לאחר שהחלימה מסרטן השד החליטה ברתיני שביט ליצור פרויקט צילומי העונה לשם "תיקון אמנותי", שכן היא מגדירה את האמנות כסוג של תרפיה עבורה. מדובר בסדרת צילומים שבהם היא "מטפלת" באופן יצירתי בכריתת השד, ומייצרת מסר חדש עבור כל אחת מהתמונות. היום היא מציגה את היצירות בגלריית אינדי לצילום.
"לביטוי 'תיקון אמנותי' יש אסוציאציות רבות הנוגעות ללבי. כשהייתי ילדה אימא שלי תיקנה דברים מבלי שייראו את התיקון. כעת אני עושה תיקון של הגוף שהוא נפשי כמו גם גופני". בפרויקט יש 25 תמונות שעל כל אחת מהן מלאכת יד מסויימת. אורית חיפשה מה לעשות עם הצילומים, נברה בארונות של אימה וסבתה, ואז עלה לה הרעיון שמורכב ברובו מעבודת תפירה.
"חשוב לי להעביר מסר חזק וחודרני ביצירה. בעבודה אחת, למשל, לקחתי מדבקות של אותיות לועזיות וכתבתי OBS, ראשי התיבות של השם שלי. זה נראה מעין לוגו של מותג אופנה, כאילו אני יוצרת פירמה. זה מושג היופי שלי. בתמונה אחרת שאני קוראת לה "הטלאי הצהוב", לקחתי את הנושא למקום אחר. ללהיות מסומן, להיסטוריה שלי כדור שני לניצולי שואה".
אין "מאוחר יותר" או "כשאני אהיה גדולה"
את "תיקון אמנותי" תציג אורית ביוני 2012 בבית האמנים בתל אביב, כחלק מתערוכה העוסקת סביב סרטן השד. פרויקט נוסף פרי יצירתה יהיה יומן המחלה שכתבה במהלכה, שילוב של כתיבה וצילום. "לכל אורך המחלה צילמתי את עצמי, ואת ההתבוננות שלי סביבי. צילמתי, למשל, את העץ שראיתי מחוץ לחלון במהלך חילופי העונות. מה שנותן את מימד הזמן, שמקבל משמעות אחרת בזמן המחלה. הבנתי גם שמאוד חשוב לי הדיוק - חשוב לי לדייק בצורה שבה אני מתנהלת בעולם, כי אני יודעת שזה הזמן והחיים הם עכשיו. אין לך 'מאוחר יותר', או 'כשאני אהיה גדולה'"
במקביל לעבודותיה כפסיכותרפיסטית וכעת גם אמנית, אורית עוברת קורס מתנדבות בעמותת "אחת מתשע" כדי להמשיך לתמוך וללוות נשים שעוברות את החוויה שעברה. "אני מרגישה שיש משהו מיוחד באמנות שנותן כוח ויכולת להכיר את המחלה. יש בצילומים חלקים שהם קשים למראה, אבל גם יש בהם אלמנט של הומור שחור, אופטימיות וכוח להמשיך הלאה". אורית מעוניינת שנשים ייראו את התערוכה, ויבינו שיש גם חיים אחרי. "אני מודה שהמחלה אפילו פתחה לי פתח לדברים טובים. אני שומעת מהרבה נשים שזה גרם להן לשינוי חיובי בחיים".
>> "אני לא עושה דיאטה, אני חיה אחרת"