מושלמת. זה מה שניסיתי להיות במשך כל חיי. איזו בטן מושלמת יש לי בתמונה הזו מימין, איזה שיער מושלם, חיוך מושלם. הצלחתי להיות מושלמת. אבל זה לא רק שרציתי להיות מושלמת: היה לי גם חשוב שזה ייראה כאילו אני לא מתאמצת בכלל.
חייתי בכלוב היופי. לא יכלתי להיות אני אפילו לא לרגע אחד: לא יכלתי שיהיה לי פירור בקצה השפה כשאני אוכלת, שמא מישהו יראה ויחשוב שאני בהמה. הייתי חייבת שכל גבר שנקרה בדרכי יחשוק בי. בכל בוקר הדבר הראשון שהייתי עושה היה לשים יד על הבטן ולבדוק את מצב הרזון: אם הבטן הייתה שטוחה, הייתי מתחילה את היום שמחה; אם היא הייתה קצת נפוחה, הייתי קמה בבאסה. שנאתי את זה שאני לא יכולה לפתוח חלון בנסיעה וליהנות מהרוח, כי זה היה מבלגן את השיער המושלם שלי. עד כדי כך הייתי ברבי, שבמשך שנים לא הזעתי: התנועות שלי היו כל כך מחושבות ועדינות, שלא הייתי מתאמצת אף פעם.
כמה מחמאות קיבלתי. כמה העריכו אותי ואהבו אותי כשהייתי מושלמת. נשים שהיו רואות אותי היו אומרות לי "איזה כיף לך!". 'איזה כיף לה שהיא כזו מהממת', זה מה שאנחנו חושבות לפעמים על נשים יפות. אז אני לא יודעת מה נשים אחרות מרגישות, אבל אני הרגשתי לא מספיק טובה ושעליי לשמור על ההצגה בכל מחיר. יש! אמרו לי שאני כוסית! קצת רוגע לערך העצמי הנמוך שלי. אבל המירוץ למושלמות הביא איתו תחושה תמידית שמשהו חסר ועייפות גדולה מהמאמץ.
תמיד אמרתי שאני אוהבת שיער ארוך, זה יפה! אמרתי שאני אוהבת עור קצת שזוף, זה יפה! אני אוהבת להיות חטובה, זה יפה! לקח לי זמן לראות את האמת. לקלוט שמה שאני מגדירה כיופי, הוא בכלל לא שלי. מבחוץ הייתי נראית בחורה חמודה, חביבה על כולם, מנומסת, טובת לב, תמיד עושה את הדבר הנכון. מבפנים הרגשתי שמנה ומכוערת. זה לא היה קשור למציאות בשום צורה, אבל בעולם הפנימי שלי - ככה הרגשתי.
היום אני אוכלת ומתלכלכת כמו ילדה
לאט לאט גיליתי שאושר אמיתי נוצר בכל פעם שאני מסכימה להיות אני ומוכנה לקחת את הסיכון שלא יאהבו אותי. הייתי שמחה לספר על רגע של הארה שבו הבנתי שאני חיה בסרט, אבל האמת פחות סקסית. זה היה תהליך ארוך שבו נוצרו סדק אחר סדק באשלייה הורודה של חיי.
לאט לאט התחלתי לשבור את החוקים. אחד הדברים הראשונים ששיניתי היה בציור - עד אותו יום, כשהייתי מציירת, כל הקווים היו מדויקים להחריד, כל הצבעים התמזגו בצורה מושלמת אחד עם השני, לא היה מקום לטעויות, ואם היה - הציור היה הולך לפח. יום אחד החלטתי לצייר ציור "לא מושלם": מסגרות מטושטשות, קווים לא גמורים, שילובי צבעים לא קשורים וערבוליידה של צורות. זה היה לי קשה מאוד. נדמה לי שהייתי עם קוצר נשימה לאורך כל הזמן, רציתי לקרוע את הקנווס מידי פעם. נשמתי. הזכרתי לעצמי שזה בסדר שזה לא מושלם.
הציור היה השלב הראשון במסע לעצמי. בכל פעם שיניתי עוד קצת ועוד קצת, עד שהיום - אני סוף סוף חופשיה. יש לי שיער קצר, אני פותחת את החלון עד הסוף, אני אוכלת ומתלכלכת כמו ילדה, אני בערך 15 ק"ג יותר - ומעולם לא הרגשתי כל כך נוח עם הגוף שלי. וזה רק לגבי המראה החיצוני, עוד לא דיברתי בכלל על הנפש.
השינוי היה התקופה הקשה והיפה ביותר בחיי. גיליתי מחוזות של חופש רגשי ואושר שלא הכרתי, במקביל לתהומות של פחד וכאב. לבסוף, יצאתי לחופשי. בעצם, אני עדיין יוצאת לחופשי: בכל יום אני מוצאת את עצמי ניצבת מחדש מול ההחלטה - האם לנסות להיות מישהי שאני לא כדי שיאהבו אותי, או להישאר נאמנה לעצמי ולקבל את העובדה שיהיו כאלה שלא יאהבו.
באופן מפתיע, הסביבה שלי לא התנגדה לשינוי כמו שחשבתי. תמיד דימיינתי שאם אתנהג לא כמצופה ממני, אנשים יסקלו אותי באבנים, יזרקו עליי עגבניות ויפסיקו לדבר איתי. חלק מהאנשים אמנם התרחקו ממני, אבל הרוב קיבלו את האני החדשה. כאב לראות פתאום מי באמת חבר שלך; לעומת זאת נהיו לי גם חברים חדשים, לא מושלמים כמוני.
למי שחשקה נפשה בלהיות נוכחת בחיים, בלחוות את כל קשת הרגשות, גם הקשים, בלהיות יותר "את", יש לי טיפ להתחלה :שימי כוונה בליבך, להיות יותר נאמנה לעצמך. זה לא יתחיל במשהו ענק ומשנה חיים, זה יכול להיות משהו קטנצ'יק. אולי פתאום לא יבוא לך לשים לק. אל תאלצי את עצמך, הבחירה תבוא מבפנים, מתוך הכוונה. ואם פיספסת, לא נורא - בפעם הבאה זה יבוא. אזהרה: זה ממכר.