"תופעה גנטית נדירה". בתואר הזה זכיתי כשהתגלה אצלי סרטן בפעם השנייה, מבלי להיות נשאית של אף גן. בגיל 42, חליתי לראשונה בסרטן הרחם והשחלות. עברתי ניתוחים, טיפולים כימותרפיים, המשכתי הלאה. כביכול. כביכול כי מצד אחד חייתי בפחד מתמיד שהסרטן יחזור, ומצד שני הרגשתי שהנחתי את סיפור המחלה מאחוריי ומה הסיכוי לחלות פעמיים?
אבל חליתי שוב, ובגיל 52, התגלה אצלי סרטן השד. הייתי קמה בכל בוקר ואומרת לעצמי שאני לא מאמינה שאני ב'סרט' הזה. שוב ושוב שחזרתי אם עשיתי את הכל נכון. הייתי במעקב אצל כירורג שד, נשלחתי לבדיקות ממוגרפיה ואולטרסאונד תקופתיות. כשהבנתי שאני מאחרת בחודש לבדיקת הממוגרפיה, החלטתי לקבוע תור באותו יום. לא לדחות. מעין תחושה פנימית שאי אפשר לחכות יותר. צדקתי. באולטרסאונד, אחרי חיפושים רבים של טכנאית עקשנית, אובחן גוש בסיכוי נמוך להיות ממאיר. מרגע זה, עליתי על רכבת הרים שאת מסלולה כבר הכרתי היטב.
הייתי בדרך לעבודה כשהתקשר אלי הכירורג וביקש שאגיע למרפאה באותו ערב. אני תמיד חייבת לדעת הכל ומייד. התעקשתי לקבל תשובה בטלפון. שאלתי אם הגוש ממאיר. הוא אמר שכן. שוב הוא ביקש שאגיע באותו הערב. התנצלתי. אמרתי שיש לי תכניות. אולי ניסיתי לברוח מהבשורה. אולי רציתי להוכיח לעולם שדבר לא ישנה את התכניות שלי. אולי עלה בי צורך לישון על זה עוד לילה ולבוא יותר מוכנה נפשית. המשכתי את היום שלי כרגיל, ורק הראש התפוצץ ממחשבות.
למחרת קמתי בהבנה שצריך לתכנן קדימה. הועברתי לטיפול בבית-חולים וקיבלנו החלטות. דובר על כריתה חלקית של השד. שבועיים לאחר מכן עברתי את הניתוח והתכוננתי להתחיל בתהליך החלמה. מי ידע שאני רק חוזרת לנקודת ההתחלה? תוצאת MRI שהגיעה לתיבת המייל באמצע הלילה הפכה את חיי שוב. בבדיקה התגלה גוש נוסף באותו שד ועוד גוש בשד השני. הייתי לבד בבית, לא יכולתי להתקשר לאף אחד בשעה כזו, הבדידות הייתה כל-כך מוחשית שזה פשוט כאב לי בגוף. הבנתי שמה שעברתי היה הפרומו ושרק עכשיו מתחיל הסרט.
ההתמודדות הייתה מול הבנות שלי שהיו בנות 29 ו-24. אני לא יודעת להסתיר כלום ובוודאי לא מהילדות שלי. כל-כך חששתי מהתגובה שלהן, רציתי להגן עליהן מהכאב, ודווקא הן חיזקו אותי ותמכו יותר מכולם בהתייחסות המתונה ובשקט שלהן לכל מה שעבר עלי. הבת הגדולה אפילו אמרה בצחוק: "אמא חייבת לעשות דרמה פעם בעשר שנים", ועניתי לה "את יודעת מה? עשר שנים אני חותמת. מי יודע? אולי ימצאו תרופה עד אז..". הבנות היו איתי כל הזמן, ליוו אותי בהכנה לניתוח, במהלכו חיכו לי בחדר המשפחות כמו שני גורים קטנים, וכשהתאוששתי הן חיבקו אותי הכי חזק בעולם.
מהפחד שאולי המחלה תחזור, קבלתי החלטה לכרות את שני השדיים ולא לעשות שחזור. אמרתי לעצמי שאני הולכת לחדר ניתוח רק בשביל לחיות ולא שום דבר אחר. אחרי המחלה לא רציתי שיהיה לי סיליקון או כל חומר זר אחר בגוף. ידעתי ששחזור לא חשוב לי. הרגשתי שהשדיים הם לא אלו שמגדירים את זהותי. בכל זאת, לפני שקיבלתי החלטה סופית, נפגשתי עם נשים שעברו שחזור ועם כאלו שבחרו באופציה השטוחה.
חשוב היה לי להבין לעומק את תהליך השחזור, כולל כל הפרוצדורות הרפואיות והשלכותיהן. אם הייתי צריכה לתת עצה לאישה הניצבת בפני החלטה דומה, היא הייתה לשמור על זכותה להחליט מתוך בחירה חופשית ומהלב. כל אישה יודעת מה נכון לה ועם זה היא צריכה ללכת. המוסכמה החברתית הרווחת כיום היא כי הבחירה לעשות שחזור מובנת מאליה, וכל החלטה אחרת דורשת הסבר והצטדקות. זה לא נעים ששואלים אותך: "לא אכפת לך איך את נראית?" "לא מפריע לך ללכת ככה?".
יש חוסר צדק משווע בצורך להגן על עצמך כשאת יודעת ומרגישה בכל נימי נפשך שאת עושה את הדבר הנכון. ההתמודדות מול החזית הזו מיותרת ומחלישה עוד יותר את הגוף והנפש. זה לא כוחות, כמו שאומרים הילדים. ידעתי בזמן אמת שיהיה שינוי חיצוני משמעותי, הבנתי שתהיינה צלקות, ולמזלי הסביבה הקרובה של הבנות והחברות הקרובות שלי הרגישו אותי ותמכו כל הזמן. עד היום אני שלמה עם ההחלטה, לא היה רגע אחד שהתחרטתי. אני מרגישה טוב ושלמה עם הגוף שלי, זוכרת כל הזמן שהצלקות בגוף ובנפש הן חלק ממני. אני מקבלת אותן. הטענות שמתעוררות לפעמים, הן כלפי הבגידה של הגוף שאפשר למחלות להתפתח.
לעמותת "אחת מתשע" קישרה אותי חברה קרובה שזיהתה את הצורך שלי במידע וייעוץ. ליוותה אותי מתנדבת של תכנית "לצידך" וכשדיברתי איתה הרגשתי שזה כמו להסתכל במראה בעוד שנה. שמחת החיים, החזרה לשיגרה, השליטה בחיים, לימדו אותי שיש תקווה ויש למה לצפות. כשהתמודדתי בפעם הראשונה עם מחלת הסרטן, הייתי לבד; אמנם בליווי משפחה וחברים אבל בלי אף אחת מסביבי שעברה את זה. לא היתה מישהי לדבר איתה באותה שפה. הפעם, הרגשתי את ההבדל, קיבלתי תמיכה וזה היה כמו אוויר לנשימה. היום, כמתנדבת, אני משתדלת להעניק את אותה התחושה לנשים אחרות המתמודדות עם סרטן השד ופונות לעמותת 'אחת מתשע'.
בנוסף אני מרצה, מטעם העמותה, ברחבי הארץ ומספרת את הסיפור שלי. אם אני צריכה להעניק עצה אחת היא תמיד תהיה: לכו להיבדק היום. בכל גיל. גילוי מוקדם מציל חיים. אני כאן רק בזכות גילוי מוקדם.
אני לעולם לא אגדיר את הסרטן כמתנה אבל כן קיבלתי ממנו דברים טובים. הכרתי אנשים טובים בדרך, גיליתי כמה אהבה יש במעגלים הקרובים בחיי, וכמה יקר הוא הזמן שצריך לנצל כאן ועכשיו.
חנה גורן, מתנדבת בתכניות "לצידך" ו"סיפור אישי" של עמותת "אחת מתשע". ערב הגאלה של "אחת מתשע", יתקיים ב- 16.5.17 בתיאטרון הקאמרי, ובמרכזו יוצג לראשונה המחזמר "פשוט לאהוב אותך" המבוסס על שירי אריק איינשטיין וחברים.
הכנסות הערב, קודש לתמיכה בנשים המתמודדות עם סרטן השד.
לרכישת כרטיסים www.hs-events.co.il/onein9