בימים אלה, בקהילות הרוסיות והאוקראיניות בפייסבוק, מתרחש פלאשמוב אינטרנטי. הקמפיין העממי, "אני לא מפחדת לספר", הפך לתופעה הכי מדוברת ברשתות החברתיות באזור ויש שמתייחסים אליו כאל התופעה הכי חשובה שהייתה עד כה במדיה הדיגיטאלית. תחת ההאשטג #IAmNotAfraidToSayI, (ברוסית: #ЯНеБоюсьСказать, באוקראינית: #ЯНеБоюсьСказати) נשים מספרות על התקיפות וההטרדות המיניות שעברו במהלך חייהן.
הקמפיין החל ביום שלישי שעבר, אז העיתונאית האוקראינית, אנסטסיה מלניצ'נקו, פרסמה בחשבון הפייסבוק שלה פוסט שקורא לנשים לספר על המקרים בהם הותקפו: "אני רוצה שהיום נדבר אנחנו, הנשים, על האלימות שהרוב מאתנו עברו. אני רוצה שאנחנו לא נצטדק, שלא נשתמש בתירוץ של 'הלכתי באמצע היום בבגדי ספורט - ועדיין הותקפתי'. אין לנו מה להצטדק. אנחנו לא אשמות. התוקף הוא זה שתמיד אשם". באותו פוסט, סיפרה אנסטסיה על שני מקרים של אלימות מינית כלפיה: פעם אחת מצד קרוב משפחה מבוגר (בעודה ילדה) ופעם נוספת מבן זוגה לשעבר.
בתוך שעות ספורות, החל הפייסבוק האוקראיני ובעקבותיו גם הרוסי והבלרוסי, להתמלא בעדויות של נשים על אלימות מינית בה נתקלו במהלך חייהן. נשים תיארו תקיפות והטרדות שעברו כילדות, נערות או נשים בוגרות. הן סיפרו על אלימות מינית מצד גברים מוכרים או זרים, על אלימות בתוך המשפחה, על מקרים רבים של הטרדות ותקיפות בתחבורה ציבורית, בחצר הבית, על הטרדות במקומות עבודה ובמוסדות לימודים ועוד.
סיפורים רבים כללו התייחסות לתגובות המשטרה והסביבה הקרובה, כשגילו על התקיפה ועל איך האשימו את הקורבן. רבות ציינו שבזמן המקרה הן קפאו, לא יכלו לצעוק, לזוז או להיאבק חזרה. באופן מפתיע, גם גברים הצטרפו והוסיפו עדויות משלהם על תקיפות שעברו.
בתוך ימים, היו ברשת כבר אלפי עדויות מצמררות. נשים רבות הביעו תמיכה באלו שבחרו להיחשף, אבל עם זאת רשמו שהן בעצמן מפחדות לספר את מה שעבר עליהן. גם נשים מפורסמות בחרו לקחת חלק בקמפיין, והצטרפו לפלאשמוב עם עדויות משלהן.
הזמרת אניטה צוי סיפרה על התקיפה שעברה כשהייתה ילדה על ידי גבר זר בחצר הבית שלה: "הסיפור הזה השאיר חותם על הנשמה שלי במשך זמן רב", סיפרה. הזמרת ומנחת הטלוויזיה לוליטה מילבסקאיה ציינה שמאז ניסיון תקיפה שעברה כשהייתה תלמידה בבית הספר, לפני עשרות שנים, היא מעדיפה לא להשתמש במדרגות אלא תמיד לעלות ולרדת במעלית מאחר והותקפה בחדר המדרגות בביתה. סיפור נוסף הגיע מהעיתונאית אלכסנדרה בויארסקיה שכתבה: "זאת לא בושה לפחד. מה שמדאיג זה שלכולנו מפחיד באותה מידה בשעות הערב. הפלאשמוב הזה הוא מה שאנחנו חיות איתו – מגיל צעיר ועד הסוף. גברים, דעו על זה".
"רק רוצות תשומת לב"
כמובן שהתגובות ברשת לא איחרו להגיע, כשרבים בחרו להאשים דווקא הנשים והיו גם שטענו שמדובר בזעקה לתשומת לב והציעו להן "לא לעשות מזה סיפור", לא להתלונן או לפנות לטיפול פסיכולוגי ובטח שלא לדבר בציבור. ההאשמה שגורסת שנשים הן היסטריות ותגובתן לתקיפה והטרדה, חסרת פרופורציה נשמעה גם למרבה הצער. ולמרות זאת, הרוב הביעו הזדהות עמוקה עם הכותבות והכותבים.
גברים רבים הסבירו כמה הפלאשמוב טילטל את עולמם: "אני לא מפחד לספר כי אין לי מה לספר, אבל אני מפחד לקרוא. לא היה לי מושג על כמה רחב ההיקף של התופעה, לא חשבתי על זה, לא ידעתי. זה סיוט", כתב הגולש איליה קרסילצי'ק.
במדיה הרוסית מתייחסים לתופעת הפלאשמוב כ"אקציה" – פעולה או מהלך שלרוב נושאת מסר פוליטי ברוסית. האם הפלאשמוב הזה ישפיע על חקיקה הנוגעת לאלימות מינית ואלימות בתוך המשפחה, ברוסיה ואוקראינה ובמדינות שכנות נוספות? יש לקוות שכן, אבל בינתיים האפקט המיידי והחזק ביותר של הפלאשמוב הזה הוא היכולת להעלות את המודעות הציבורית להיקף האלימות המינית שחוות נשים וגברים בכל הגילאים, בתקווה שדווקא הציבור יצליח לקדם פעילות בנושא ויעורר חמלה.
ומה קורה בישראל לדוברות רוסית? לפני כחודשיים הוזמנתי לדבר בכנס "פמיניזם במרחב הוירטואלי", באוניברסיטת תל אביב במסגרת הפורום ללימודי נשים ומגדר שניהלה השנה דר' טל דקל. הוזמנתי בעקבות הפעילות שלי במרחב הווירטואלי וייסוד הקבוצה: רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן. הסברתי למה נשים שיוצאות מברית המועצות וחבר העמים בישראל זקוקות למרחב נפרד משלהן. בין הדברים, התייחסתי גם להטרדות מיניות שהולכות ונשנות.
לפתע נשמעה קריאה מהקהל: "אולי הרוסיות מוטרדות ומותקפות כי הן נראות טוב?" השאלה הזו גרמה לסערת רוחות דרמטית, כאשר הרוב התרעמו על הבורות שטמונה בשאלה הזו, שהניחה שאם את נראית טוב - הרי שגורלך הוא להיות מוטרדת ושלמעשה, ההטרדה הזו מוצדקת. נראה שהתפיסה הזו די רווחת בחברה שלנו, כי היא מושמעת לא פעם, רק בווריאציות שונות.
מסתבר שהאמת הברורה - שלא משנה איך נשים נראות או איך מתנהגות, אין שום הצדקה להטריד או לתקוף אותן - עדיין לא השתרשה בחברה. נשים יוצאות בריה"מ וחבר העמים, או איך שנהוג לכנותן בישראל בצורה שטחית ומרדדת, "הרוסיות", נתפסות כנשים יפות ולכן על פי אותה לוגיקה מעוותת של רבים הן גם "שוות הטרדה". ומעבר לזה, הסטריאוטיפים הרווחים בחברה הישראלית הנוגעים למיניות של יוצאות ברית המועצות מסמנים אותן כנגישות מינית לכל, וכטרף קל.
לסימון הבלתי פוסק הזה יש השלכות רבות ודרמטיות על חיי היומיום של הנשים במרחב הציבורי, במקומות עבודה וביחסים בינאישיים עם גברים ועם נשים אחרות. הסטיגמות שרווחות בחברה הישראלית גם היום, 25 שנה אחרי תחילת הגל הגדול מברית המועצות לישראל, ממשיכות הרבה פעמים להיות חלק אינהרנטי גם מהבניית הדמויות בטלוויזיה והקולנוע וכן, הייצוג בעיתונות. הן גם ממשיכות להשפיע הרבה פעמים על יחס החברה אל נשים דוברות רוסית. והתוצאה המחרידה ביותר שנובעת מהאקלים החברתי הזה, זו האלימות המינית. בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" הסיפורים האישיים שמפרסמות חברות הקבוצה בדרך כלל מגיעים לשרשורים ארוכים שמשקפים את מציאות חייהן.
לעמוד: "רוסית חסרות חוש הומור בפייסבוק"
זה אמנם לא נעשה כפלאשמוב, אך זה צף ועולה בהקשר כזה או אחר במסגרת הקבוצה. היות שהיא פומבית, כתובה בעברית ופתוחה לכולן, היא מאפשרת לכל אחד ואחת לקרוא בה. היא תורמת להעלאת המודעות בקרב הקהל הרחב למציאות חייהן של יוצאות בריה"מ וחבר העמים. מדובר בנשים רבות בישראל ולכן אני רואה בכך חשיבות ממעלה ראשונה. סיפורים אישיים רבים, קצרים או ארוכים, עלו בקבוצה שלנו. הנה מספר ציטוטים מהם:
"מאז עלייתי ארצה בגיל 14 הוטרדתי מינית אין ספור פעמים. לרוב מילולית, חייבת לציין, אבל זה עדיין מאד לא נעים. הוטרדתי לא רק כאישה אלא כאישה 'רוסיה', הרי זה כן משנה. ברור לרובנו מה זה אומר ומה הן הקונוטציות והסטיגמות על הרוסיות בחברה ישראלית. ורק לחשוב מה זה עושה לדימוי עצמי של אותה ילדה או מתבגרת שבמשך השנים חווה את עצמה כאובייקט מיני. בהסתכלות לאחור, כבת 30 היום, אני שואלת את עצמי כיצד העניין הזה השפיע עליי? הרי אפשר לומר שזה משהו שולי שקורה לכל אחת ושלא כדאי להתרגש מזה יותר מדי. אך אף פעם לא הצלחתי לא להתרגש. כעסתי, שנאתי את האנשים, שנאתי את עצמי, את המראה הרוסי שלי עם השיער הבלונדיני והעור הבהיר. למדתי להיות אישה אגרסיבית שמוכנה להתקפה בכל רגע. לא משנה מי פונה אלי בכלל ולמה. ללכת ברחוב בלי לחייך ובלי להסתכל לאנשים בעיניים."
"ככה על התפר בין סוף כיתה ו' לחטיבה כל מיני גברים שפגשתי ברחוב, בספריה, באוטובוס וכו' שהתחילו להסביר לי איזה זן משובח הן רוסיות. מפה לשם קיבלתי דיי הרבה הצעות לתשלום עבור מין סתם ככה. שוטרים בשעה שתיים בצהריים, בתחנה המרכזית, חשבו שאני זונה כשהייתי בת 15" (אישה בת 26).
"אני הוטרדתי לא פעם ולא פעמיים ולא רק מילולית. בגיל ממש צעיר נפלתי קורבן להטרדה מינית, כשהייתי בת 12. בדרך חזרה מבית ספר, הייתי עוברת ברחוב בתל אביב והייתה שם חנות חיות. מאוד אהבתי להיכנס לשם ולבלות קצת זמן עם בעלי חיים. בעל החנות תפס על זה טרמפ ואמר שאני יכולה לבוא ולעזור לו מתי שבא לי. כשהייתי באה, הוא היה מנצל כל הזדמנות כדי לנסות לגעת...תמיד היה אומר שאנחנו הרוסיות, כאלה חמודות ויפות יותר מהישראליות. יום אחד הוא נגע לי בתחת. ברחתי משם ולא חזרתי יותר. לא יכולתי לשכוח את זה, אבל משהו תמיד עצר בעדי מלהתלונן במשטרה" (אישה בת 35)
נשים יוצאות חבר העמים מותקפות יותר
עדויות אלה שרק חלקן הקטן מובא כאן, משתקפות גם בסטטיסטיקות שונות. אין הרבה סטטיסטיקות עם פילוח שמתייחס ליוצאות ברית המועצות וחבר העמים בארץ, אך אלה שיש מראות תמונת מצב לא מעודדת במיוחד. למשל, לפי המחקר של "מדד הביטחון של נשים" משנת 2013, נשים דוברות רוסית דיווחו שהן מוטרדות ומותקפות מינית בשיעורים גבוהים יותר משמעותית (כמעט פי 2) יחסית לנשים ילידות הארץ. 50% מהנשים דוברות הרוסית, דיווחו שעברו הטרדה מינית. 45.5% דיווחו שעברו תקיפה מינית (לעומת 26% בקרב נשים ילידות ישראל).
במחקר שנערך בקיץ 2016 בחיפה מטעם הפורום נגד אלימות כלפי נשים בעירייה, נמצא כי 71% מהנשים הצעירות דוברות רוסית, נמנעות מפעילות במרחב הציבורי בחיפה לעומת 47% מכלל הנשים הצעירות ילידות הארץ. בשנת 2012 פורסם ב"מדד הביטחון של נשים" ששיעורי התקיפה מינית של ילדות ונערות יוצאות ברית המועצות וחבר העמים עומדים על פי שניים (27% לעומת 14%) מאשר תקיפה מינית של נערות וילדות יהודיות ילידות הארץ. תקיפה מינית על ידי בן אדם לא מוכר גם כן גדולה פי 2.5 ( 38% לעומת 16%)
אסיה איסטושינה, חוקרת מובילה בפרוייקט "מדד הביטחון של נשים", מסכמת את הממצאים בקשר לנשים יוצאות ברית המועצות וחבר העמים כך: "בהתחשב במחסום השפה שקיים אצל חלק, המנטאליות המעודדת חוסר שיתוף והבעת אי אמון ברשויות ורקע תרבותי, יש כל יסוד להניח שהאחוזים של אלימות המתרחשת כלפי יוצאות בריה"מ בפועל גבוהים אף יותר".
כמו ברוסיה ואוקראינה ובכל מדינה אחרת בעולם, כך גם בישראל, אלימות מינית, תקיפות והטרדות מיניות, על ידי זרים או מוכרים, הם תופעה חברתית רחבה והיא נוגעת לכלל הנשים, מכל המוצאים ובכל הגילאים. המיזם החשוב "אחת מתוך אחת" שהתחיל ב-2013 בפייסבוק, מהווה פלטפורמה לשיתוף והפצה של עדויות על הטרדות ותקיפות מיניות. כאן בחרתי דווקא להתייחס לנשים יוצאות ברית המועצות וחבר העמים בארץ כאשר הרשתות החברתיות הפכו לכלי יעיל להעצמת המודעות החברתית בכל מה שקשור לאלימות מינית. לא דרך מספרים וסטטיסטיקות, אלא דרך העדויות האישיות והכואבות. אבל זה עדיין לא מספיק. בתור חברה אנחנו צריכים למגר את התופעה הנוראית הזו יחד. לעקור אותה מהשורש ולהבטיח מרחבים פרטיים וציבוריים בטוחים. לכל אחד ואחת.
הכותבת היא מנהלת עמוד הפייסבוק "רוסיות חסרות חוש הומור"