שלושה שבועות אחרי שסבא שלי, האדם האהוב עליי בעולם נפטר – התגייסתי לצה"ל כשאני שבורה, בדיכאון ובקושי מעכלת. במקביל, התמודדתי גם עם הפרעת אכילה קשה שבאותה תקופה לא הייתה עדיין מוכרת מאוד: אכילת יתר כפייתית. גם החוויה הצבאית שלי הייתה נוראית, כך שהשילוש של הסיבות האלו הוביל אותי לדיכאון קשה. גם לאמא שלי היה ברור שאני צריכה לצאת מהצבא ולטפל בעצמי.
בפגישה הראשונה אצל הקב״ן, הוא שאל אותי את השאלות הסטנדרטיות על הילדות, על המצב החברתי בביה״ס, על זה שהייתי שק החבטות ביסודי ועל ההורים הגרושים. הוא גם שאל אותי אם תקפו אותי מינית וסיפרתי לו על התקיפה האחת שזכרתי.
זה היה כשהייתי בת 11, הייתי ילדה חכמה, שמחה וחייכנית שהילדות שלה קצרה והתחילה להיגמר. ביקרתי אצל קרובת משפחה בחו"ל בלי ההורים. נסענו לפארק מים ואני נכנסתי לתוך בריכת גלים בזמן שדודה שלי, בעלה והילדים היו במתקן אחר. באותו זמן חבורה של נערים באו וניסו להטביע אותי, לדחוף לי ידיים לחזה, אל מתחת לבגד הים ובין הרגליים. בתושייה שעד היום לא מובן לי מאיפה הצלחתי לגייס, בעטתי בהם חזק וחמקתי משם. אחר כך עשיתי את הדבר היחידי שנראה לי הגיוני לעשות. הלכתי לבכות במלתחות.
בלי שום הכנה מוקדמת, ההמשך של הסיפור הזה חזר אליי במן פלאשבק כל כך מציאותי ומוחשי, כאילו הייתי שם שוב וחזרתי שמונה שנים אחורה. כן, הרגשתי הכל. פיזית. שחזרתי איך אחד מהנערים עקב אחריי למלתחות, איך קלטתי את זה כששמעתי את הדלת ננעלת מאחוריו. זה בטח לקח שניה וחצי אבל זה נראה לי כמו נצח, איך הוא פתאום היה מעליי ואחרי כמה אותן דקות בשבילו או נצח נצחים עבורי – הוא סיים. יצא. שם את האצבע שלו על השפתיים וסימן לי לשתוק. פתח את המנעול, התגנב החוצה, סגר את הדלת מאחוריו ויצא.
כמו בסרטים או בקלישאות האלו שכולם מכירים, הייתי חייבת קודם כל להתקלח ולהוריד אותו מעליי. אין לי מושג איך הצלחתי לקום, או ללכת ישר. בחיי שלא יודעת. התקלחתי, קרצפתי אותו מעליי כמה שיכולתי. בלי סבון כי לא היה לי. רק עם הידיים ועם המים הזורמים וכשכבר הייתי כמעט מקולפת מקרצופים כנראה, יצאתי מהמלתחות.
כשהדלת נסגרה מאחוריי, נסגר גם הזיכרון, לשמונה שנים. בצורה הכי הרמטית שאפשר לדמיין.
באותו הלילה בגיל 11, אמרתי לדודה שלי שנראה לי שקיבלתי מחזור כי אני מדממת. עד כדי כך לא היה לי מושג.
לא הייתה לי בעיה לדבר על אונס, לא חשבתי מעולם שחוויתי אונס, כלום. עד אותו יום אצל הקב״ן.
ופתאום - כשהגעתי לשלב הזה בסיפור שסיפרתי לו, שבו הלכתי לבכות במלתחות, הזיכרון הגיע במלוא הכוח, פיזי ומוחשי. הרגשתי כל מה שקרה, כאילו הוא קורה שוב, שמונה שנים אחרי. לא אמרתי מילה על זה לקב״ן. פשוט התחלתי לבכות בלי שום יכולת לעצור. הכאב הפיזי והנפשי השתלט עליי. לא ידעתי איך להתמודד עם הדבר הזה, שבגיל 11 היה גדול מדי עליי, אבל האמת שגם בגיל 19 עדיין לא היה בגודל שאפשר לעכל.
אחרי השיחה עם הקב"ן חזרתי הביתה. כואבת, אבודה, בודדה, מוכת הלם ויגון. הייתי לבד בבית. כואבת. פיזית. נפשית. בלי להבין אפילו את מלוא המשמעות של מה שאני עושה, לקחתי משכך כאבים. כדור אחר כדור. רציתי פשוט שיפסיק לכאוב לי כל כך. לרגע לא רציתי למות. והתיישבתי, חיכיתי שהכאב ייפסק.
החתולה שלי באה והתיישבה עליי, באינטואיציה החתולית המופלאה שלה, והתחילה לגרגר. ומשהו במעמד הזה נתן לי סטירה מצלצלת, חיובית הפעם, והעיר אותי. הבנתי שאני בצומת דרכים. אני יכולה, וצריכה וחייבת לבחור: זה קרה. זה נתון, זה מה יש. האם אני נשארת קורבן של המצב? נותנת לזה לאמלל אותי לשארית חיי? לקרבן אותי? להגדיר אותי? או שאני מחליטה כאן ועכשיו שהחיים שלי יהיו מה שאני אבחר שיהיו?
הלכתי לשירותים, ובפעם האחת והיחידה בחיי הקאתי מתוך בחירה. הקאתי עד שכל הכדורים צפו באסלה וכבר באותו היום סיפרתי לאמא שלי על העניין. אבל לא על הזיכרון. היא סיפרה על הכל לקב"ן ועזרה לי לצאת מהצבא.
לאט לאט התחלתי לשקם את חיי בצעדי תינוק. רגל אחרי רגל. במשך שנים לא היה לילה שלא הייתי חולמת על זה ועם הזמן הפנים שלו התחילו להתגבש לי בחלומות. במשך שנים גם לא יכולתי להריח כלור או להתקרב לבריכות או לשמוע את המילה אונס בלי לבכות. אבל התעקשתי. כי אני לא רוצה ששום דבר יגביל אותי בחיים, אף פעם. בגלל זה אני תמיד כותבת ככה. אני מכריחה את עצמי להיות אמיצה עד שאני לא מרגישה כבר אמיצה.
לפני שש שנים מצאתי מצאתי את יומן הנסיעה שכתבתי באותו טיול. גיליתי את התאריך ומאז בכל שנה אני חוגגת את ״יום הפיניקס״ שלי – היום שבו מתתי ונולדתי מחדש. כי דברים בעולם שלי התחילו אחרי האונס באמת להשתנות, להתפרק.
בגיל 19, מיד אחרי הגילוי, פתחתי פרק חדש וחיים חדשים. בניתי את עצמי מרסיסים, בשתי ידיים ובכוחות שלא ברור לי מאיפה היו לי, כשהייתי הכי שבורה. הצלחתי למצוא אהבה מדהימה, התחתנתי, הבאתי ילדה לעולם (הניצחון שלי על הרוע, מבחינתי), ומאז גם התגרשתי.
לפני שנתיים הלכתי לצעדת השרמוטות הראשונה שלי, בירושלים. זה היה שבוע אחרי שפרסמתי בפייסבוק את ה-פוסט שלי על האונס. זה היה לא הרבה אחרי שנפרדתי ממי שהיה בן זוגי ובעלי למשך קרוב לחמש שנים. פתאום שוב הייתי לבד והייתי צריכה להתחזק ולהתחשל ממצב לא פשוט בלשון המעטה. להבין ולהחליט מי אני כאדם בפני עצמי, והחלטתי להסתער על הפמיניזם.
כי המון דברים בעולם שלי לא היו הגיוניים. אז התחלתי לבדוק ולתהות יותר ויותר על פשרם של דברים והפסקתי לקבל דברים, רעים וגם טובים, כמובנים מאליהם. ואז גם פרסמתי את אותו פוסט, ובעקבותיו הלכתי לאותה צעדה. וקיבלתי מלא הודעות מנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית.
הבנתי שאני מצליחה לחולל שינוי קטן-גדול. לתמוך. לגרום לעוד נפגעות לא לחוש אשמה, לא להתבייש, לדרוש צדק. למעט ההורות שלי, זה כנראה הדבר שאני הכי גאה בו בחיי. השנה אני כבר בצד של ההפקה. עושה כמה שאני יכולה, בין ההורות לחיים עצמם (וזה תמיד ירגיש פחות מדי) כדי להרים את האירוע הזה.
אז למה אני בצעדת השרמוטות? כי האחיות שלי נרצחות. חמישה חודשים מתחילת השנה ואנחנו כבר עם מניין רציחות של שמונה נשים. וכי הסטטיסטיקה של אונס ותקיפה מינית רק עולה ועולה. לסטטיסטיקה של הטרדות מיניות כבר אין יותר לאן לעלות. זו אחת מתוך אחת וסביר להניח שגם יותר, כי בינינו - אף אחת לא מוטרדת רק פעם אחת.
הרי זה כמעט עניין שבשגרה. למעשה, כל כך בשגרה - שחלקנו הגדול למדנו (כלומר לימדנו את עצמנו בכוח, כמנגנון הגנה) להתעלם מזה ולהתכחש לזה. כי מי רוצה להרגיש ככה? לי באופן אישי יש עשרות זכרונות חדים וברורים של הטרדות קטנות יותר או פחות שעברתי. ושל תקיפה מינית שבעקבותיה התלוננתי במשטרה, שהגיעה לפרקליטות ושנסגרה בעסקת טיעון של כלום ושומדבר. ושל אותו אונס, כמובן.
ואני ממש לא מיוחדת. כי עסקאות טיעון של כלום ושומדבר הן הפרקטיקה והאסטרטגיה השכיחות והמקובלות של הפרקליטות ובית המשפט. כי אונס קבוצתי מסתכם בשחרור ממעצר וכי לעורכת דין, אישה, יוצא מהפה ציטוט מחריד ומעליב כמו ״היא הצטלמה בחוטיני״.
כי משום מה, בעולם המעוות הזה, משנה מה היא לבשה, איך היא הצטלמה, מתי (אם בכלל) היא איבדה את הבתולין, כמה היא שתתה. וכמה ואיך ולמה. היא. היא, ולא הם.
וגם ביום יום, מפחיד אותי ללכת בחושך לבד, אבל גברים לא מפחדים. כשאני נוסעת באוטובוס אני תמיד צריכה להיות מודעת לסביבה שלי הרבה יותר מכל אחד מהגברים. כן, גם לי יוצא להתנער לפעמים מבחורים שמתחילים איתי ומסרבים לקבל סתם ״לא״ כשלעצמו כתשובה, על ידי אמירת ״יש לי חבר״. וכי משגע אותי שרק ה״בעלות״ התיאורטית של גבר אחר עליי, גורמת להם להפסיק.
וכי אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הגברים שאני באמת יכולה לסמוך עליהם באמת ובתמים ובעיניים עצומות. שהם פמיניסטים, שאין להם אג׳נדה, שהם מאמינים לחלוטין בשיוויון, שהם מעולם לא יעשו משהו שיטריד ויחליש ויפגע, לי ובי ובאחרות, ובטח ובטח שלא בזדון. וכל השאר? לכל השאר הייתי רוצה לתת את הבנפיט אוף דה דאוט.
אבל אני כבר יודעת יותר טוב. אני לא שונאת גברים. נהפוך הוא. אבל למדתי לחשוש ולחשוד. והייתי רוצה להיות מסוגלת לשחרר את החשש. וזה משהו שתלוי לא בי, אלא בהם. כי אני נתקלת, מדי יום, בפרסומות כמו התמונה הזאת, שפשוטו כמשמעו הופכות אותנו לכוס.
וכוס זו אחת המילים השנואות עליי בעולם. אבל הנה, תראו. אין לה רגליים, אין לה ידיים, ובטח שאין לה ראש, פנים, אישיות, רצונות, אהבות, את הזכות לומר כן. את הזכות לומר לא. כי למה לנסות למכור משהו עם טיפה אנושיות, כשאנחנו כולה חור. וכי זה עסק שהקהל שלו הוא נשי במהותו, ובכל זאת - זאת הדרך היחידה שהם מצאו לפרסם את עצמם, כי זה כל כך מקובל הרי.
זה נוגע לכל אחת ואחת מאיתנו, באופן יומיומי ובאופן קיומי. כי כל אחת מאיתנו היא אחת מתוך אחת. כי כל אחת מאיתנו סבלה או סובלת או תסבול מזה בעתיד. כי זה משפיע עלינו בכל רמה אפשרית. על הדימוי העצמי, על תקרות הזכוכית שאנחנו נתקלות בהן, על מערכות היחסים, על מערכת החינוך שאנחנו שולחות אליה את הילדים שלנו, על תחושת הביטחון שאין לנו. תחשבו כמה ההתנהלות שלנו בעולם הייתה יכולה להיות שונה אלמלא תרבות האונס. כמה הכל היה יכול להיות יותר פשוט.
אבל האמת, שבעיקר אני צועדת בשביל הבת שלי. כי אני בחרתי להביא אותה לעולם, למרות שהוא לא מספיק מושלם וטהור בשבילה. וכ״כ מגיע לה שיהיה מושלם וטהור ובטוח. אז יש לי את כל האחריות והחובה, כאמא שלה, לעשות את כל מה שאני יכולה בשבילה.
כי אני לא רוצה שהיא תצטרך להילחם בשביל הבת שאולי תהיה לה. או שהיא תהיה חריגה כשהיא תחנך את הבן שאולי יהיה לה שלא להטריד ולתקוף, ושמותר ורצוי שיביע רגשות. כי אני רוצה שחינוך לכל זה יהיה הנורמה היחידה המקובלת, ושכל מה שיחרוג ממנה יוקע מהחברה שלנו.
בואו לצעוד איתנו.
חוף גורדון, 12.5.2017, בשעה 10:00.