מה יש בה, בבר רפאלי, שכל כך מרתק אותנו? נדמה שמעולם לא הייתה פה נערת זוהר כה מצולמת, מונצחת, מטוקבקת, מכעיסה ומוערצת כמו בתה של הגברת לוין. יפות ממנה כבר נשלחו לניכר והגיעו אך בקושי לקרסולי ההצלחה שלה; עשרות ידוענים דילגו בשקט יחסי על הפאזה הצה"לית בחייהם, ומשום מה רק לבר זוכרים את ההשתמטות ההיא; כשחמוקיה המושלמים מרוחים על שער בינלאומי, דגדוג של גאווה פטריוטית מזדחל לנו במורד העורף; כשהיא מצטלמת בעירום אנחנו מנידים את הראש בצדקנות, אבל שולחים לינק בתפוצה מורחבת לכל המשרד. היא מעצבנת כמו שהיא מסקרנת, ובניגוד לרושם המצטייר מהפסקה הזאת, הכתבה שלפניכם אינה מתיימרת לפצח את סוד קסמה של הנסיכה הטרנס אטלנטית מהוד השרון.
תגידו מה שתגידו, בר רפאלי היא אולי האוצר הלאומי המלוטש ביותר שיצא ממחוזותינו, אבל מנקודת מבט לא מסחרית ובלתי מסונוורת, הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: בסופו של יום, אחת הדוגמניות המצליחות בעולם היא נערת פוקס נטולת כל חותמת אופנתית. ילדה יפה בג'ינס מפוהק ושיער אסוף בקוקו.
הכי יפה כשנוח לה?
פתגם ערבי עתיק אומר "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים". במקרה של רפאלי, השיניים הן רק פסיק במכלול האיברים המסחררים שמהם היא מתפרנסת, ואת האגוזים היא מקבלת בצורת מלתחות חינמיות ממיטב המעצבים בעולם. עם גזרה נשית מהפנטת, ואנשי מקצוע חמושים ברימל, פן וסיכות ביטחון שמלווים כל צעד מלכותי שלה, קשה להבין מה השתבש בדרך: איך ייתכן שאחת הבחורות היפות והעשירות בתבל לא יודעת להתלבש?
רגע לפני שאתן משחיזות את המקלדת לקראת טוקבק זועם, תנו לזה דקה של מחשבה צלולה ובלתי משוחדת. להוציא קמפיינים שטופי זימה ושערים פוטוגניים להכעיס, דומה כי תמונותיה של רפאלי נופלות תמיד באחת משלוש קטגוריות אופייניות: שמלות רד קארפט קטנות והדוקות/ סקיני משודך לז'קט נחמד/ ג'ינס סתמי בלווי גופיית סבא מהקניון.
הכללה גסה אך ממצה זו מקפלת בתוכה עוד נתון מצער: בעוד שאת שני הסגנונות הראשונים (והנסלחים, על פי רוב) שומרת בר לחבריה בתפוצות, כשהיא נוחתת בארץ ההשקעה מצטמצמת למינימום ההכרחי: החזה המפואר מתכנס בעצב לתוך טריקו חסרת מעוף, הרגליים הארוכות הולכות לאיבוד בתוך ג'ינס רחב או מכנסי טרנינג מכובסים, והשיער המרשים נארז בכובע מצחייה כעור או בקוקו ילדותי שמוט. ולא שזה מפריע למישהו. נהפוך הוא: בר יכולה להסתובב במכנסי חיתול וכפכפים מנומרים ועדיין לסובב ראשים על צירם. על היופי שלה אין עוררין, אלא שבמדינתנו הקטנטונת והפרו ניו יורקית נראה כי די ביופי והצלחה עם ניחוח של חו"ל כדי למקם דוגמנית בראש סולם הפאשוניסטות המקומיות.
כולם רוצים לדעת איפה משיגים את התיק המהמם של בר, מתעלפים על הטישירט המשמימה שהיא שידכה לג'ינס, ובוחרים בה כשופטת בעלת סמכות בספיישל סיום העונה של פרויקט מסלול (כביכול ריאליטי השואף לקדם אופנה כחול לבן). על שום מה ולמה? אה, נכון. פשוט כי היא נראית פצצה בבגד ים.
נסיכת השיק, מהדורת הקניון
לזכותה של רפאלי ייאמר שבכל הנוגע להשקות ואירועים מעבר לים – הבחורה יודעת לשחק עם מה שחילק לה הטבע. בשנה האחרונה ראינו אותה מסנוורת את הפפארצי בשמלת גולף צמודה של ראלף לורן, בסטרפלס ורוד לוהט עם פיתוחי ספירלה של מרקסה, בתכשיטים צועניים של רובינדירה אנסוורת', ובשלל שמלות משי הדוקות עד אימה שהדגישו את הפרופורציות המופלאות שבהן בורכה. כל זה טוב ויפה, אבל בינינו, לא חוכמה גדולה.
כשאת ברבי במימדים אנושיים – כל פיסת בד קצרצרה ומבריקה תעשה חסד עם הפיגורה המבוטחת שלך. בניגוד לתפיסה המקומית המוטעית, סטייל אינו נגזרת של גזרה אלוהית, סכומי עתק, או חברים כמו רוברטו קוואלי. רוצה לומר: או שיש לך את זה או שאין לך את זה.
במקרה של רפאלי, חרף הניסיונות הזהירים להישאר מעודכנת (זוכרות את הטיארה המוזהבת שקישטה את ראשה ב"מועדון לילה"? ואת שמלת הפרנזים הלבנה של קוואלי שלבשה לטקס פרסי ה-MTV בברלין?), קשה לומר שיש לה את הטאץ' החמקמק הזה שניחנו בו דוגמניות כמו קייט מוס הקוקאינית, אגנס דיין האדג'ית ואפילו ג'יזל הנורמטיבית. האמת? היא גם לא בדיוק יוצאת מעורה כדי להפוך לפאשן אייקון. לא אחת הודתה בר כי המלתחה של פוקס – מותג עממי וטינאייג'רי במהותו – הוא לחלוטין כוס התה שלה, ולא רק בגלל שהיא הפנים (והגוף) של החברה. זה פשוט הטעם שלה. נוח, סתמי, לא מתאמץ. הכי מבצע סופעונה בעזריאלי.
לשמחתה של רפאלי, הביקורת הנחרצת הזאת לא תשנה ולו במילימטר את זווית החיוך השובה והפוטוגני שלה. אחרי הכל, המותג "בר רפאלי" בשלמותו עולה על סך חלקיו: היא מנומסת, חרוצה, קורקטית, ויודעת כיצד להפיל את הדוד סאם שדוד לרגליה. ומעל הכל, כמו שדואגים הרכילאים להזכיר כדרך אגב בשולי ידיעות צהבהבות, היא כבשה את ספורטס אילוסטרייטד. האין זה חלומה הרטוב של כל דוגמנית בעולם?
אולי. מה שבטוח, זה חלום מסחרי ומרוטש. כזה שמצטלם נהדר, ולא בהכרח התגלמות התשוקה הבוערת לאופנה ולמסלולי ההוט קוטור. כנראה שזו הנישה של האוצר הלאומי שלנו: מהדורת בגד הים. וגם זה בסדר. אחרי הכל, אנחנו מעדיפים אותה בלי הג'ינס והטי טירט השחוקים.