בתצוגת סתיו-חורף האחרונה של גוצ'י, בשבוע האופנה במילאנו, צעדו הדוגמניות כשהן מכוסות ברקמות, בעור ובפרוות בצבעי שחור, אדום, חום, לבן וזהב. גם אם האמירה האופנתית נראתה מגובשת מתמיד, הרי שהחגיגה האקסטרווגנטית של וסטים נפוחים מפרווה, מטבעות זהב מנצנצים ומטפחות שנקשרו על צווארן של הדוגמניות, העידה עד כמה משפיע הפולקלור המזרח אירופי על הקולקציה: "טוטאל לוק" כבד, ראוותני, עמוס ומנצנץ. את השפעות הסיקסטיז, שליוו את עולם האופנה באדיקות בעונות האחרונות, החליפו עכשיו מוטיבים רוסיים.
המחווה המרומזת של גוצ'י לנשות רוסיה (בדומה לבתי אופנה אחרים כמו רוברטו קוואלי, ז'אן פול גוטייה ופראדה) לא מפתיעה: בעידן של משבר עולמי, הנשים הרוסיות ממשיכות לעורר סנסציה בסצנת האופנה ונחשבות לקהל יעד משמעותי של בתי האופנה העילית: נשים שלא מתעניינות בתווית המחיר וקונות את הפריטים הנחשקים ביותר, שניחנות באוריינטציה ובסגנון אירופיים לא פחות מצרפתיות ומאיטלקיות - ובעיקר כאלה שמוכנות להוציא המון כסף.
בתהליך דומה אך הפוך, אירופה פותחת את שעריה בפני האופנה הרוסית. עלייה מרשימה מורגשת במספר המעצבים הרוסים שהצליחו לפרוץ את מסך הברזל, ולחרוך מסלולי תצוגות במילאנו ובפריז. כי אם אירופה גילתה את רוסיה, תורה של רוסיה לגלות את עולם האופנה שלה לאירופה.
הישרדות בקרח
פחות מעשרים שנה לפני הרומן הרוסי הזה, היה עידן קומוניסטי ממושך בברית המועצות. המושג "אופנה" לא התקיים בו; היו "בגדים" שהיו כמעט אחידים לכלל האוכלוסייה, ושמילאו תפקיד בסיסי בלבד: כיסוי הגוף. אופנה נשארה נחלתם של מעטים ומיוחסים.
אך באותו עידן צמחו מעצבים שלא נפלו ברמתם ממעצבי על גדולים באירופה. באמצע שנות ה-50 היה סלבה זייצב מעצב אופנה צעיר, שעיצב לבקשת הקרמלין קו של בגדי עבודה לאיכרות בחוות החקלאיות. הקולקציה היצירתית לא אושרה לייצור, אבל צילומים מהתצוגה שנפסלה הוברחו למערב והתקבלו בהתלהבות: פייר קארדן הגדיר את זייצב כ"שווה בין שווים" ועיתוני צרפת הכתירו אותו כ"דיור האדום". בקרמלין, בתגובה, אסרו על יציאתו למערב; כפיצוי מאוחר, ב-1982 אישרו לו לפתוח בית אופנה. זייצב פורץ הדרך היה במשך שנים מותג האופנה הרוסי היחיד, אך המעצב המקומי הראשון שנודע מחוץ לגבולות רוסיה הוא ולנטין יודשקין. ב-1991, רגע אחרי שרוסיה הפכה לדמוקרטיה, הוזמן יודשקין (שבשנות ה-20 לחייו הלביש את ראיסה גורבצ'וב) להציג בשבוע האופנה בפריז אוסף שמלות שעוצבו בהשראת ביצי פברז'ה, אותן יצירות אמנות יקרות ערך שעיצב הצורף הרוסי פטר פברז'ה בעבור הצארים. ההצלחה הייתה אדירה, ואחת השמלות אף נרכשה על ידי מוזיאון הלובר. במרוצת השנים ביסס יודשקין היהודי את מעמדו כמעצב מוביל, בעזרת קולקציות מפתיעות שחושפות סגנון אקסצנטרי הסוגד ליופי ולפאר כבימי הזוהר של האימפריה הרוסית. יודשקין מחזיק כי ום באימפריית אופנה ועיצוב ברוסיה.
כיום מפתיעים בסגנונם מעצבים צעירים שהחלו להטביע את חותמם באירופה, כמו איגור צ'אפורין והלנה אחמדולינה בפריז, ויוליה ינינה במילאנו. "יודשקין פרץ את החומות ואפילו נתן השראה לאחרים. בתחילת שנות ה-2000 זה נחשב לסנסציה, אבל לאחרונה כל השוק האירופי נפתח לכישרונות שאינם רק צרפתיים, והרוסים נכללים במגמה", מסבירה ד"ר שוש מרזל, חוקרת אופנה ומרצה בבצלאל ובבר-אילן. לדבריה, האיכויות שהם מביאים אינן נובעות בהכרח מיסודות פולקלוריסטיים. בין הצעירים הבולטים אפשר למצוא את ורוניקה ז'נב, האוקראינית הראשונה שהציגה על המסלול האמריקאי בלוס אנג'לס, באוקטובר האחרון, קולקציה משותפת עם פאקו רבאן, המנטור שלה. גם דניס סימאחוב, יליד מוסקבה, מככב עם קולקציית רחוב אוונגרדית שאותה הציג במילאנו בשבוע האופנה לגברים, והוא אחראי בין היתר על עיצובם של ברים ושל מועדוני לילה במוסקבה.
את העידן החדש ביותר באופנה הרוסית משקפת הקולקציה המדוברת של קירה פלסטינינה, רק בת 16, שהציגה לאחרונה במילאנו ושנחשבת ברוסיה ל"כוהנת טרנדים" לצעירים. את המימון הראשוני היא קיבלה מאביה, סרגיי פלסטינין, מנכ"ל יצרנית המזון המובילה ברוסיה "וים ביל דאן", אך הנערה כבשה, בזכות עצמה ובמהרה, את הנוער הרוסי, ויש לה נתח שוק מכובד גם אצל צעירי המערב. פלסטינינה ידועה בבגדים קלילים ועליזים, במיוחד בשמלות טוטו קצרות. עם סניפים ביעדים לא שגרתיים כמו אוקראינה וקזחסטן (וגם ניו יורק ולוס אנג'לס), היא כבר מתגאה ברשימת לקוחות לא רעה שכוללת את המוזה שלה פאריס הילטון, הריץ' ביץ' הבלתי מעורערת.
מוסקבה היא עדיין מוסקווה
בדומה לטוקיו ולמילאנו, קשה לחשוב על מותג גלובלי מצליח שאין לו נוכחות במוסקבה, אך השמועות על הפיכתה של מוסקבה למטרופולין אופנתי הן מעט מוקדמות. למרות מרכזי הקניות המפוארים, מסעדות הפאר והנשים עטורות היהלומים שפוסעות מעדנות בין מכוניות מנקרות עיניים, האופנה הרוסית של העידן הפוסט סובייטי לא מגובשת מספיק כדי לייצג טעם. כאן אולי טמון ההבדל בין הקפיטליזם המערבי לבין גרסתו המקומית. מצד אחד, הסגנון המפואר של האליטה הרוסית לא השתנה, ומצד שני בולט הרצון בנוחות: צעירות רוסיות בחצאיות מיני, בגרביונים דקיקים ובנעלי עקב סיכה המדלגות ברחובות הקפואים בקור של מינוס 30 מעלות, הן קצת פאסה.
בניגוד לרחובות ניו יורק, לונדון ופריז, הרחוב הרוסי לא מתיימר כרגע להמציא טרנדים, אלא ממשיך לחקות את הסגנון של "סקס והעיר הגדולה", שהיה אופנתי בסוף שנות ה-90. הצצה בבלוג הרוסי הפופולרי "לוק אט מי" מחזקת את העובדה שהקהל הרוסי הפנים את האופנה המערבית באופן שטחי משהו: אם במראה מסוגנן יתר על המידה, ואם בחוסר טעם.
מה שבטוח, האישה הראוותנית שנוצצת למרחקים במראה הזוהר נותרה נחלתה הבלעדית של האליטה. עבור שאר אנשי העם, מכנסי ג'ינס אופנתיים כמו גם חולצות כותנה, שיער פזור ותכשיטים, נשארים בבית. הצעירות מיתנו את הסגנון, והבגדים כבר אינם מתחרים במעילי הפרווה, בשפתיים האדומות או בנעלי העקב. ייאמר לזכותן של הרוסיות האופנתיות שהן מקפידות לבחור בפריטים נינוחים שהם גם סקסיים.
בין אם הסגנון עשיר ורשמי או צנוע ופשוט - תעשיית האופנה הרוסית צועדת אל קדמת הבמה האופנתית בצעדים אטיים אך בטוחים. למרות נתוני הפתיחה הלא המעודדים, נראה שמעצבי האופנה שגדלו אל תוך המציאות הרוסית החדשה מצליחים להרשים בתעוזה וביצירתיות. אכן, הזמנים השתנו: ניסיון החיקוי של האופנה המערבית, שהחל כמרד נגד המשטר הסובייטי, נותר מאחור - ואיתו נשכח גם הקומוניזם, שנותר לאופנה כמקור השראה בלבד, אם בכלל.
