תאכלי משהו לפני שאת מצטלמת

 שנות העשרים לחיי היו תקופת השיא של דוגמניות העל, אותן אמזונות בריאות וחזקות. לדוגמניות האלה היו שמות וכולן – אפילו מי שלא מתעניינת באופנה – ידעה מי הן. באותם ימים דוגמניות לבשו בגדים במידות 38-36. הן היו מאוד רזות, אם לוקחים בחשבון את הגובה, אבל הן לא נראו מורעבות. הדחף הראשון שתקף אותי כשראיתי אחת מהן לא היה לרוץ להשיג להן אוכל, אלא התפעמות מול כל היופי הזה.

אחר כך דוגמניות העל נדחקו הצידה. לא כי הן הזדקנו, או הפסיקו להיות יפות, אלא כי הן צברו יותר מדי כוח, ולמעצבים נמאס מזה שהדוגמניות יותר חשובות מהבגדים. ובמקומן הגיעו נשים שנראו בעיקר אומללות. אומללות ורזות, נורא נורא רזות. כמו איילות מבוהלות הן צועדות על המסלולים, על רגליים שנראות כמו קיסמים, בצלעות בולטות וזרועות כפיסיות, ולאף אחת מהן אין שם. רק אנשים שממש משוגעים על אופנה יודעים להבדיל בין סאשה, פרייה, ג'מה או כל אחת מהנשים הרעבות האלה. אף אחת מהן גם לא מעוררת בי את אותה התפעלות שעוררו בזמנו קלאודיה שיפר, נעמי קמפבל או כריסטי טרלינגטון.

 אני לא אוהבת תיאוריות שמעלות מושגים כמו "חברה דכאנית" או "שליטה פטריארכלית", ואני לא ממש אוהבת להסכים עם נעמי וולף שטוענת שיש איזשהו כוח חברתי ששואף לגרום לנשים להצטמצם פיזית, כדי להמעיט בכוח ההישגים שלהן. אבל לפעמים אני חוששת שיש בזה משהו – לאן נעלמו הנשים הרזות והבריאות האלה, שהיה להן שם ושם משפחה, ואיך קיבלנו במקומן שלדים מורעבים שאיש אינו מכיר?

כמה מהן אפילו מתו על המסלול ממש, מרוב רעב, וגם אחרי מותן, אף אחד לא ממש זוכר את שמן. השלדים האלה הזינו (מילה די אירונית בהקשר הנוכחי) המון תופעות שונות ומשונות, שדנים בהן ללא הרף, בלי לעשות יותר מדי: שנאה עצמית, הפרעות אכילה, תסכול בלתי פוסק.

די כבר עם הפוטושופ הזה

אנשי תעשיית האופנה טוענים להגנתם שכולם יודעים שזאת תעשייה שמוכרת אשליות, ושמי שמנסה להגיע לממדים המגוחכים האלה לא עושה זאת באשמתם. כי הרי כל אישה בת דעת יודעת שזאת אשליה. נראה את אנשי התעשייה מספרים את זה לכל הנערות שעומדות ושונאות את הירכיים במידה 36 שלהן.

ובכלל, הרי אפשר למכור לנו אשליות בלי שנשים ימותו מרעב. אפשר לגרום לנו להשתוקק למודלים כמו סינדי קרופורד, נועה תשבי, אסתי גינצבורג או סקרלט ג'והנסן – כולן נשים רזות, שמקרינות בריאות ולא חולי. ולמרות שברור לי לגמרי שאין שום סיכוי שאני אראה כמוהן (אלוהים לא בירך אותי ביופי כזה, מה לעשות), לאשליות כאלה הרבה יותר קל לי לנסות להשתעבד.

עכשיו, במסגרת המאבק בתכתיבי תעשיית האופנה, רוצים לחוקק בכנסת חוק שלפיו נשים שה-BMI שלהן קטן מ-18.5 לא יוכלו לדגמן, ושיאסור על הצרת היקפים בפוטושופ. והוא עוד לא עבר בקריאה טרומית, וכבר קמה צעקה. דוגמניות נורא רזות מתחילות להתרעם וטוענות שהן לא צריכות להיענש כי "מבנה הגוף" שלהן רזה. אלה כנראה אותן דוגמניות שאוכלות הכל ולא משמינות.

אולי באמת יש נשים כאלה, שנראות ככה למרות שהן אוכלות שווארמה בלאפה שלוש פעמים ביום, והנשים האלה לא יוכלו לדגמן יותר, הן אמורות להיענש בגלל שנשים אחרות לא יודעות מה הגבול?

אפילו אם הן ייראו טיפה יותר אנושיות

עולה גם השאלה עד לאן מותר למדינה להתערב – מה הלאה, לקבוע שאסור להבהיר צבע שיער של דוגמנית בפוטושופ כי מי חמצן מזיקים למוח? להוריד לדוגמניות נקודות חן כי נקודות חן קשורות לסרטן העור? לא לפרסם תכשירים קוסמטיים כי אין שום הוכחה שהם מועילים?

האנושות כמהה ליופי מאז ומתמיד, בעיקר ליופי נדיר ובלתי מושג, וחוק כזה או אחר לא ישנה את העובדה שאנשים מאז ומתמיד מוכנים לעשות הכל, פשוט הכל, כדי להיות יפים יותר.

 אני גם לא יודעת כמה החוק הזה יועיל, אם נצא מנקודת הנחה שרוב הנשים לובשות מידה 42-44, עדיין, דוגמניות במידה 36 יהיו הרבה יותר רזות מהאישה הממוצעת. אבל עם כל ההסתייגויות, כשאני קוראת בפורומים ובלוגים על בחורה שכותבת בשיא הרצינות שהיא מידה 38 וחייבת חייבת לרזות, ומישהי אחרת ששואלת מה אפשר לעשות כדי לרדת ממידה 36 למידה 34, ברור לי שחייבים לעשות משהו. ואם החוק הזה יעזור ולו במעט לכך שהנשים שנראה במודעות יהיו טיפה יותר אנושיות, וגם אם בחורה אחת תרגיש פחות מתוסכלת בגלל שהיא לא מצליחה להיכנס לג'ינס שאמור להתאים לילדה בת 12, דייני.

>> מגזין האופנה V מקדיש גיליון שלם לדוגמניות במידות רגילות