שיער של מישל כבר מעלה עשן. לא פחות מארבע שעות ששני מעצבים מושכים בו בקנאות, בניסיון למתוח את כל השיער הבלונדיני שלה במעלה הקודקוד ולהדביק מעליו צמה עבה. זה נראה כואב, ומישל לא מסתירה את מבטה העגמומי. אחת התצוגות הנחשקות של שבוע האופנה הפריזאי, שנערך בסוף ינואר, עוד לא התחילה, ומישל כבר הייתה מותשת. בשעה האחרונה הצטופפו לידה עוד כמה אנשי צוות, ביניהם מאפרת, מלבישה ומניקוריסטית, שניסתה לצבוע לה את הציפורנים בלי לחרוג מהקווים. המבט בעיניה של מישל לא הותיר מקום לספקות, הוא זעק לעזרה, מתחנן שהסיוט הזה יסתיים כבר.
חצי מטר ממנה, אחת המלבישות מנסה להבין כיצד תצליח להשחיל דוגמנית דקיקה אחרת לשמלה צבעונית ומסובכת. היא מביטה בלוח גדול, שעליו הודבקו עשרות תמונות של דוגמניות בסדר העלייה על המסלול, מסתבכת עם הבגד, משחררת קיטור על מי אם לא הדוגמנית המסכנה הלכודה בין הבדים. מאות אנשים מסביב, לכולם יש מה לומר זה לזה, והאנרגיות הופכות לקשות מנשוא.
מאחור מוצבים ארונות שחורים המאובטחים היטב בכמה וכמה שומרי ראש. טוב, לא בכדי. בפנים הסתתרו הסודות הכמוסים ביותר שהיה לפריז להציע באותו היום - הקולקציות החדשות של מעצב העל כריסטיאן לקרואה. הדוגמניות נראות מורעבות מאי פעם, עוד רגע ויתעלפו פה על הרצפה בשל תת תזונה; המלבישות מתחרות ביניהן על מי יצרחו חזק יותר; ואנשיו של לקרואה, עוטים אוזניות כאילו היו אנשי שירותי הביטחון החשאי, מתרוצצים אחוזי תזזית ומחלקים פקודות. עוד חמש דקות יצטופפו שלושים דוגמניות בחדר חשוך אחד, יזדקפו על עקבים בגובה של 15 סנטימטר, ויצאו בענטוז חושני אל המסלול המואר של תצוגת הוט קוטור אביב-קיץ 2009. עשר דקות על המסלול, עשר דקות של תהילה, שבהן יציג לקרואה את חזונו האמנותי העכשווי לעולם האופנה. עשר דקות שחייבות להיות מדויקות, מתקתקות ונטולות טעויות, אחרת אבוי לבושה שתיפול על לקרואה ועל אנשיו. רגע לפני שמתחיל המופע הצבעוני, נעמד לקרואה בכבודו ובעצמו בחלק הפנימי של הכניסה למסלול, ובודק כל אחת שעלתה עליו, שתצא כמו בקטלוג. הדוגמניות רועדות בדרך אליו, והלאה אל המסלול.
אני עוברת אל צדו השני של המתרס, משתחררת מאווירת הנכאים הזו, רק בשביל לגלות שלבני המזל שהצליחו להשיג הזמנה לתצוגה היוקרתית במרכז פומפידו, והלבושים במיטב מחלפותיהם, אין שום מושג על המתרחש מאחורי הפרגוד. אולי זה האור החזק אל מול החשיכה שמאחורי הקלעים, אבל כולם כאן מסונוורים. מעצמם, מסביבתם, ממה לא.
אני פוגשת בשחקנית הצרפתייה קתרין דנב. כבר שנים שהיא נחשבת לסמל היופי והסקס אפיל בצרפת, לצד בריז'יט ברדו. אלא שבזמן שהזקנה אינה מחמיאה לברדו, לדנב נראה כי השנים עושות רק טוב, ולראיה - היא עדיין מככבת במקומות הראשונים ברשימות הנשים היפות בעולם. "אני מאוד אוהבת את כריסטיאן לקרואה ואת העבודות שלו", היא מדקלמת בשבילי טקסט כתוב מראש, מדגמנת חיוך פוטוגני ומהוקצע להפליא. "לא תמצאי אותי בתצוגה של מישהו שאני לא אוהבת. בכלל, שבוע ההוט קוטור (אופנה בתפירה אישית) הוא שבוע מיוחד עבור הצרפתים, כי בניגוד לפרט-אה-פורטה (אופנת מדף מוכנה ללבישה, מ"נ), כאן כל מעצב מבטא את האני מאמין האמנותי שלו, ולא רק את האג'נדה האופנתית שלו".
מה שדנב לא מוכנה לספר זה כמה כסף שילם לקרואה כדי שהיא תבוא, תשב עשר דקות בתצוגה שלו, תצטלם למדורי הרכילות, ותעניק ראיון קצרצר וחיוך לכל דורש. כי על אף שעכשיו אנחנו בצד שנוצץ כמו היהלום המלוטש המעטר את קמיצתה של דנב, מאחורי הקלעים עולם האופנה מזכיר יותר מכרה של כורי יהלומים מיוזעים באפריקה.
הוט קוטור בצל המשבר
השעה היא שעת צהריים, והרחבה של מרכז פומפידו בלבה של פריז מתחילה להתמלא. אט אט מתגבש כאן מבוך באורך קילומטר, שכל חלק ממנו מרופד בשטיח עם דוגמה אחרת. על כל כיסא בסגנון מארי אנטואנט קשור פרח ורוד בסרט סאטן ורוד, ועליו מונח קטלוג ורוד, המתאר את סדר השמלות שיעלו ויבואו.
הדוגמנית הראשונה מגיעה. היא מעכסת על העקבים הגבוהים, גרובה גרביוני תחרה לבנים, ועונדת על קרסוליה שני צמידי סיליקון ורודים בצורת אלמוגים, שהכין עבורה המעצב הישראלי צורי גואטה, שחי ושעובד בפריז. על הראש היא מחזיקה קונסטרוקציה כבדה של צמה מגולגלת. הדוגמניות מתחלפות, גם השמלות, אבל כולן נראות בדיוק אותו הדבר, משל הייתה זו אותה נערה משוכפלת.
בינתיים, בניגוד לסטיגמה הסנובית שעשויה הייתה להיות מודבקת ליושבי השורות הראשונות בתצוגות בפריז, אנחנו פותחים בחיוכים הדדיים ובפרזנטציה אישית קטנה. השכן ההודי שיושב מימיני מציג עצמו כסטייליסט ניו יורקי שהגיע עם הלקוחה שלו, הודית יפהפייה בעצמה, לבושה סארי לבן, כדי לעשות קניות בפריז. הוא נועל נעלי עור קרוקודיל ירוקות וגורב גרבי מיקי מאוס. היא יושבת קפואה. אנחנו מפטפטים, ולפי חוק בלתי כתוב בעשרת הדברות של עולם האופנה, הוא לא מבזבז הרבה זמן ומתחיל ללטף אותי כמו הייתי חתלתולת המחמד שלו. "באנו במיוחד לפריז כדי לייעץ לה מה לקנות", הוא משתלט לי על כל הזרוע. "מפה אנחנו רצים למכירה של שאנל. אנחנו מגיעים ישר מהתצוגה של קארל והיא מתכוונת לקנות הכול". בעגה המקצועית כולם יודעים ש"קארל" הוא קארל לגרפלד, ובדיוק כמה שעות מוקדם יותר הוא ניסה להמם את פריז עם תצוגה משלו. אצלו ישבה בשורה הראשונה אולגה קורילנקו, נערת ג'יימס בונד האחרונה. כל מעצב והגימיק שלו.
אבל אסור לתת לגימיקים להשלות. בתוך כל הזוהר הזה טמון גם הפחד העז ביותר של מעצבי העל. המשבר הכלכלי הוא האנטיתזה בכבודה ובעצמה לזוהר נטול הדאגות שמבקשים כאן להטמיע, ושממנו נהנתה תעשיית האופנה בשנות השגשוג האחרונות. התצוגות, שנמתחות בדרך כלל על ארבעה ימים אינטנסיביים, קוצרו הפעם לשלושה בלבד. המסיבה האופנתית, הגדולה והאוטופית בפריז, שהייתה ביתם של האסקפיסטים החולמים, נסגרה, ותקופת צנע מסוימת בעולם ההוט קוטור נפתחה.
לגרפלד מציג העונה את הגרסה הבתולית, בתצוגה על טהרת הלבן, בניסיון לפתוח דף חדש ולחזור למקורות. "זו הצניעות החדשה", הוא מודה ברוח המשבר. ג'ון גליאנו חוזר גם הוא למקורות בתצוגה שהכותרת שלה "יותר דיור מדיור", עם גזרות של כריסטיאן דיור ואסתטיקה של 1947. הדוגמנית האולטימטיבית שלו היא קרלה ברוני, שמסתובבת בכל מקום בעולם עם הקולקציה שהוא מעצב למענה. ז'אן פול גוטיה סולידי גם הוא העונה, עם מלתחה בשחור-לבן בהשראת הסמוקינג של איב סן-לורן, שאותו הוא מעריץ. מארק ג'ייקובס כל-כך לחוץ, עד שהוא מתפשט בשער של "הארפר'ס באזאר" כדי לדגמן בעצמו את קו התיקים החדש שהוא משיק ללואי ויטון. מצד שני, אל נא תיתנו גם לאשליית המצוקה לשבות אתכם: אף אחד מהמוזמנים לאירועים הללו לא בדיוק מגיע לכאן באמצעות המטרו.
איך נולד קונספט?
השנה במיוחד, כל אחד מהמעצבים הגדולים של פריז היה נחוש להראות שאצלם עסקים כרגיל, אך באותו הזמן חששו לנקר עיניים פן יצטיירו בחוסר רגישותם. זאת אומרת, כמעט כל המעצבים. ללקרואה לא ממש אכפת לנקר עיניים. "תמיד אומרים שהמשבר מגיע, שהמסך נסגר - אז לא", אומר מי שמחזיק בהצגה הכי עליזה בעיר. פרחים וצבעים מכל גוון וסוג, גלונים של כסף, כמויות של נוצצים, מחוכי שיפון הנקשרים על הגב בשרשראות סיליקון שנראות כמו קוראלים מהים, שמלות עם סרטי תחרה וסאטן צבעוניים, וגם "הכלה של לקרואה", שלשמלה שלה מוצמדים מכתבים ישנים. גם פלטת הצבעים, שמפורטים בקטלוג התצוגה, לקוחה מעולם זוהר פנטזיונרי: כחול ים, אדום אשכולית וירוק נילוס. "אני אוהב להיות פה כדי לצבוע את העולם", מסביר לקרואה את צבעוניותו של מי שבין היתר צבע גם מלון בוטיק קטן ברובע המארה בפריז וגם את רכבות ה-TGV המהירות שנוסעות בצרפת.
"זה שהמשבר פה, לא אומר שכולנו צריכים לכסות את הראש בעפר", אומר לקרואה בסיום התצוגה. "הפתרון שאני מצאתי זה להיות עוד יותר אני עצמי". כשלקרואה אומר "עצמי", הוא מכוון לתחרות האמיתית שמתרחשת היום בין מעצבי העל, תחרות שבינה לבין אופנה אין שום קשר. זו תחרות על מקוריות בלבד, ובמילים פשוטות: מי יעשה נושא תצוגה מטורף יותר בפחות כסף?
כך, בעבר לגרפלד סירק ואיפר את כל הדוגמניות שלו בתצוגה של שאנל כמו הזמרת הבריטית איימי וויינהאוס, שאותה הוא מעריץ. גליאנו לא נשאר חייב, ובתצוגה הקודמת של דיור הציג את כל הדוגמניות בדמותה של גברת רובינסון מסרט הקאלט "הבוגר". לקרואה, מצדו, בחר השנה בהומאז' אקטואלי יותר, ליוליה טימושנקו, ראש ממשלת אוקראינה, שמתפארת בצמה עבותה - התספורת הביזארית ביותר במזרח אירופה.
איך נולד הקונספט? "הכול מתחיל כמה שבועות לפני התצוגה", מסביר מעצב השיער הבריטי סם מקנייט, שאחראי על עיצוב השיער ברוב התצוגות הנחשבות בפריז ובלונדון, כמו גם על קטלוגים לדיור ולשאנל. "המעצב נפגש עם אחראי הצוותים של השיער והאיפור, שולח תמונות של הקולקציה' ומתחילים להעלות רעיונות. יומיים לפני התצוגה עושים חזרה גנרלית עם שתי דוגמניות, ולרוב, ביום התצוגה מגיעים הרבה שעות לפני ומתחילים לעבוד". 
"על חמישים דוגמניות אני צריך צוות של שלושים ספרים וארבע שעות על כל תספורת של כל דוגמנית: איפור, טיפוח ציפורניים של ידיים ורגליים. זה קשה. הדוגמניות רעות ועצבניות. המון אנשים נוגעים בהן, מפיקי האופנה מעייפים את כולם. זו עבודה בלחץ עם הרבה אנשים, כל אחד והאגו המנופח שלו".
"זו עבודה תחת לחץ אדיר, אבל 12 שעות לפני התצוגה התקשרו אליי מלקרואה וביקשו שישים צמידי רגליים", מוסיף המעצב צורי גואטה. "כל אחת משלושים הדוגמניות ענדה אותם לאורך התצוגה. אני מכין הכול בעבודת יד,' אז פשוט לא ישנתי במשך כל השעות האלה. עונת התצוגות היא התקופה העמוסה ביותר בשנה".
קוקאין? "רק בבית"
יומיים אחרי התצוגה במרכז פומפידו אני פוגשת שוב את מישל. הפעם היא נינוחה יותר. כבר לא מושכים לה בשיער ומכאיבים לה ללא הפסקה. היא מבקשת שלא נחשוף את שמה המלא ("הבעיה במיליה הזה היא שהוא קטן, אז כל הזמן פוגשים את אותם אנשים") ומספרת: "מאחורי הקלעים יש הרבה מתח. לא ממש פוגשים את המעצב כי הזמן מוגבל ויש המון הכנות. וכשכבר כן פוגשים אותו, אז הוא בלחץ וצועק על הדוגמנית כי המלביש לא ידע איך להניח עליה את הבגד. המוזיקה חזקה, ואף אחד מאחורי הקלעים לא באמת שומע משהו. אבל זה הסם שלנו, האדרנלין. וגם כשאת מתרגלת לזה, זה עדיין מרגש אותך. לפני שאני עולה על המסלול, כל פעם, הבטן שלי מתהפכת".
על אף שמדובר באירוע אחד, שמסוקר בהרחבה בעיתונות העולמית, מתברר שיש תחרות אדירה בין המעצב לדוגמנית. הוא רוצה שהבגד ייראה הכי טוב, היא רוצה לבלוט ולהיזכר. רובן מבלות שעות מול המראה ומחפשות את הפרופיל המוצלח יותר שלהן. "זה כמו הצגת תיאטרון שמתקצרת לעשר דקות", אומרת מישל. "אומרים שלנשים שבוחרות להיות דוגמניות יש קטע תיאטרלי, כל אחת רוצה להשאיר חותם, וזה נכון. אבל זה מקצוע כפוי טובה. את לא רואה את הקהל, יש עלייך אור, העקבים בלתי אפשריים, ואת אמורה להבליט את השמלה אבל רוצה להבליט את עצמך, כי בעצם את מקדמת לא רק את המעצב אלא גם את עצמך. וצריך לזכור שרובנו חסרות ביטחון".
דווקא שיחקת אותה דיווה אמיתית מאחורי הקלעים, הפרצופים הזועפים וכן הלאה.
"כדי לשרוד מאחורי הקלעים את חייבת לדעת לשחק את המשחק. אסור לך לנסות להצדיק את האישיות שלך, את צריכה להיות מאוד מדויקת, לציית לכללים, ובמסיבה שאחרי להתרפק על המעצב, שאת בעצם כלל לא מכירה, ולחייך לכל הפלאשים".
ושם בטח יש המון אלכוהול וקוקאין.
"השתגעת? האנשים האלה הם חלק ממיליה מאוד יוקרתי. הם בחיים לא יעזו לעשות קוק במסיבות רשמיות של שבוע האופנה. את הסמים הם צורכים במסיבות פרטיות בבית שלהם".
איך מתנהלים האודישנים לתצוגות האלה?
"את מגיעה לאודישן אחרי שהסתדרת, אבל עכשיו, אחרי שחיכית שעות בחדר ההמתנה, את כבר לא נראית משהו מיוחד. מדפדפים לך ב'בוק', שעבדת חודשים כדי להרכיב אותו, ולא ממש רואים מה יש שם, ואז את הולכת פעם אחת הלוך וחזור על המסלול, ואפילו לא מסתכלים עלייך. הגוף שלך למכירה כי הוא המוצר שמעניין אותם". 
"ג'ון גליאנו מדיור אוהב נשים גבוהות ונשיות מאוד. גובה המינימום באודישן שלו הוא 1.80 מטרים לדוגמנית. היקף המותן פחות מ-58 סנטימטרים, והחזה אמור להיות שופע. מעט מאוד דוגמניות עונות לקריטריונים הנוקשים האלה. ז'אן-פול גוטיה נחשב בעינינו למעצב הנחמד ביותר. הוא מתייחס ברצינות לבוק של הדוגמניות שמגיעות להיבחן אצלו, מסתכל עלינו כשאנחנו על המסלול, ובסוף מרים מגש שנמצא מולו ומציע עוגייה לפני שאת הולכת".
קצת ציני מצדו. זה לא שאתן אוכלות.
"זה מאוד אנושי. יצא לי לשבת בחדר המתנה לאודישן עם שקית עוגיות, כשאחת הדוגמניות ביקשה ממני אחת ואמרה שלא אכלה במשך יומיים. נתתי לה את כל השקית, והצעתי לה ללוות כסף מהסוכנות שלה. היא אמרה שהיא כבר בחובות אדירים לסוכנות, ושהיא לא אוכלת כי אין לה כסף. אנשים חושבים שזה עולם יוקרתי עם הרבה כסף. זה עולם קשה מאוד. לרוב, אין לדוגמניות מסלול כסף לאכול, גם אם הן דוגמניות הוט קוטור".
